"סידור עבודה" הוא ספר מצויין, כמו בדרך כלל אצל אגי משעול, אבל כמה מהשירים שכלולים בו יפים במיוחד, יפים אפילו יותר מהאחרים, אולי משום שיש בהם נימה חדשה, כואבת יותר. אחד מהם, שיר צנוע לכאורה על תשוקה לקרמבו וגעגועים לאמא, מצורף לרשימה. הוא קשור לציר משמעותי בשירת משעול, שמדגיש את הכמיהה ככוח מרכזי, כמו אלוהי, בחיי אדם. בספרה "יומן מטע" (1987), זכה הציר הזה לביטוי מזוקק באמצעות נביחת כלב. כלב נובח בלילה, הנביחה הופכת ליבבה, והיבבה נמתחת אל הירח. וזה מה שמשעול כותבת כשהיבבה נשמעת: "הכלב המיבב אל הירח / אינו יודע. / גם האדם המאזין לו / אינו יודע. / הגוף היורה את היבבה / יודע. / היבבה / יודעת." היבבה, תמצית הכמיהה, זוכה לניסוחים שמזכירים תבניות מיסטיות: האדם אינו יודע, אבל היבבה יודעת – יודעת שאין שום דבר מעבר לה, שאין לה שום מושא מובן מאליו, שאפילו קרמבו או אמא לא תמיד יוכלו להשביע אותה, שהיא מייבבת בעצם אל הריק, חותרת אל הירח לא כממשות אלא כסימן לבלתי מושג או לבלתי נתפס.
הצד הזה, המיסטי, שמדגיש את אופיה המסתורי של הכמיהה, נרמז בשירת משעול לעתים קרובות, ונעזר בסדרה של אמצעים, שאחד מהם הוא שבירה יצירתית, לפעמים עם מבטא הונגרי מובלע ("אדוני הו הה אלוהים") של פסוקי תנ"ך מוכרים, נניח: "ממעמקים קראתיך ה'" מתהילים: "ממעמקים קראתיך יא / טיפש אחד / שתראה / כמה אני פלגמטית פה מרוב / אמרלד ריזלינג ואיך / כל רגע / נקרש כאן רגע / בלעדינו…" (השיר נכלל בספרה "השפלה הפנימית" מ1995). אך למרות המעמקים הרליגיוזיים של תהילים (או של חוכמת היוגה ההינדואיסטית שמופיעה בהמשך השיר, ומצמיחה זנב לטאה כחול שמגביה עד קצה הלילה) גם כאן, כמו בשיר על נביחת הכלב, מודגש לא פחות הצד השני של משוואת הכמיהה, לא המיסטי אלא הגופני, הפשוט והמוכר עד כאב, העלוב לכאורה, זה של כלב נובח או חתולה מיוחמת או משורר בודד ששתה יותר מדי יין חצי יבש אחרי ארוחת הערב.
הגורם שתפקידו לאזן בין שני הצדדים של הכמיהה בשירת משעול, המיסטי והגופני, הוא עבודה ומשמעת עבודה. עבודה היא מה שמאפשר לכמיהות המתנגשות לבגוד במהותן הפראית, הבלתי נשלטת, ובדרך זו להתממש, להתייצב, להניב פרי. בשיריה אפשר למצוא שלושה סוגים של עבודת-כמיהה כזאת: עבודת הנישואים, שמלווה את רוב ספריה תוך תנודה מרתקת וכנה בין הצלחה יחסית וכישלון יחסי, שמחה, צער והשלמה; עבודות חקלאיות, שהעניקו למשעול מקור דימויים רב עוצמה בספריה משנות השמונים; ועבודת הכתיבה – העבודה שמחברת מילה למילה. זה גם המקור לשם ספרה החדש, "סידור עבודה", שאינו מתעלם מהכמיהה ומהבטיה הרליגיוזיים, שכן הוא נולד ממיזוג המילים "סידור תפילה" ו"עבודת השם", אבל בה בעת מדגיש את הסדר והמשמעת שכרוכים ברצון לעבד את הכמיהה לנוכחות מוחשית. לשיר, למשל.
אלא שבספרה החדש מופיעה איכות חדשה, שנרמזה גם בספריה הקודמים, אבל רק עכשיו מתגלה במלוא כוחה. ואת האיכות הזאת אפשר לכנות זמן – הזמן החולף והמצטבר, זה שהכמיהה מנסה לבטל באמצעות קפיצות דרך פרועות, והעבודה מנסה לסדר במרווחים קבועים ויעילים, אבל מתישהו הוא פורץ את כל הסכרים והופך לנוכחות חובקת כל. שתי דמויות יש בשיר המצורף: ילדה שיונקת קרמבו כמו חלב משד או כמו צ'י מקרן שפע, ומשוררת שמקופלת כעובר וכמהה לאמה המתה ול"אמא שמעבר לאמא". כמיהה עזה ועבודת שיר דייקנית ממזגות את שתי הדמויות האלה לחוויה אחת, אבל שום דבר לא יכול להתגבר על הזמן שמפריד ביניהן. ומסירותה של משעול לעבודת הכמיהה גם כנגד הזמן הזה, המפורר והמרחיק, אחראית למיטב השירים בספרה החדש, שהם מן היפים שכתבה אי פעם.
אגי משעול, סידור עבודה, הקיבוץ המאוחד
תגובה אחת
רשימה נהדרת, תודה. קולעת, מקיפה ועושה צדק עם שירתה של אגי משעול, שגם בעיניי פרסמה לאחרונה כמה מהיפים שבשיריה. הקישור בין היבבה שבהתחלה, מ"יומן מטע" המוקדם והנפלא, ליבבה-כמיהה-געיה שבשיר החדש, הוא מרתק. בהמשך לדברים שלך וגם לדברים היפים של המשוררת עצמה במענה לשאלות של ורד לי, נדמה לי שאירוניה, התייחסות לזמן החולף, הומור ופיכחון היו בשירה שלה תמיד. אני לא בטוחה שמשהו השתנה, אבל היתה תקופה שחששתי שחיבוק הממסד יכבה את הרעב השירי שלה, ונדמה לי שיש רעננות חדשה עכשיו, או שפשוט הם מוצלחים וזהו 🙂