אלחנן ניר, האש הרגילה

"האש הרגילה", ספרו השני של אלחנן ניר, הוא ספר שירה נועז שמסמן אותו כאחד המשוררים הבולטים בדורו. הכישרון ניכר כבר בספרו הראשון, "תחינה על האינטימיות", אלא ששם ליוותה את השירים תחושה שניר מעדיף לטשטש את הקונפליקט שמפעיל את שירתו – הקונפליקט בין דת וחילוניות. אין שום טשטוש כזה בספר החדש. להפך: ניר מצליח לכתוב שירה שיופיה מבוסס על נכונותו להעניק למתח הזה ביטוי דרמטי, חד וצלול.

על פני השטח שירתו של ניר אפילו דתית יותר מהמקובל אצל משוררים דתיים בני דורו. רבים משיריו, לא כולם, כתובים במין דיאלקט חרד"לי-חסידי של עברית ישראלית שיש בו אזכורים רבים למקורות, דגש על התלמוד, יסוד ארמי בולט, וצורות לשון מיוחדות שמאפיינות כנראה את עולם הישיבות שניר למד ומלמד בהן. ולא רק שפתו של ניר דתית באופן מוצהר. ברבים משיריו אפשר לזהות גרסאות מרתקות, אולי אפילו חדשניות, של צורת התפילה, אם כי ניר מעבד אותה ברגישות למבנים שאופיניים לשירה הישראלית בת זמננו.

אך למרות התשתית הדתית של שירתו, מה שמעניק לה עוצמה וייחוד הוא הכיוון שלה – לא לעבר אלוהים אלא ממנו והלאה, אל מה שמתגלה כאשר האל מתרחק ונעלם. הדבר בולט בשירים שפותחים את הספר. לכאורה אלה הם שירי געגוע לנעוריו של המשורר, ימי לימודיו בישיבה, ולדבקות הדתית שאפיינה אותו אז. הגעגוע המעוצב בשירים האלה הוא כפול, הן לנעורים שאבדו והן לאלוהים שהתרחק (וכבר בחיבור הזה בין נעורים ואלוהים יש משהו חילוני מאוד). אלא ששיר אחרי שיר, תחילה במשתמע ולאחר מכן במלים ישירות מאוד, מתברר שהכמיהות והתפילות ההן לא רק התרחקו אלא גם נענו – והן נענו ברגע שאלוהים פינה מקום לבני אדם: לאישה אהובה ולבן בכור.

מה שמשאיר את ניר במרחב הדתי הוא לא רק נאמנותו למוסד המשפחה אלא גם שימוש בנוסחאות קבליות, כמו הגרסה הקבלית לבריאת העולם הנרמזת בסוף השיר המצורף, שבה אלוהים מפנה בתוך עצמו חלל ריק כדי לשוב ולחדור אליו בתנועה מאופקת ומפותלת, אנושית מאוד. אבל אי אפשר לטעות בכיוון שהשירים נעים בו, מן הקודש אל החול ומן הרוח אל הגוף, וקשה לא להתרשם מנכונותו של ניר לנסח את רעיונותיו באמצעות הניגוד המיתולוגי בין אלוהים ואדם. נכון שבמסורת היהודית יש כיוונים שמאפשרים ומעודדים את הכיוון שניר הולך בו, אבל ברור ששיריו מתארים שוב ושוב רגע מואר והרה גורל של התחלנות, ויותר מזה – של גאולה חילונית. זוהי "האש הרגילה", בניגוד לאש האחרת, הזרה, שהוא חיפש בנעוריו.

גילוי האש הרגילה, אש החיים המשפחתיים, אינו מייחד את שירת ניר. הוא מופיע בשנים האחרונות כבשורה משמעותית של השירה הצעירה בכלל. משוררים בולטים בני דורו או מבוגרים ממנו בעשור או שניים – כליאור שטרנברג, אורית גידלי, סיון בסקין, רפי וייכרט, דנה אמיר, אלכס בן ארי ואחרים – מקדישים לאחרונה חלקים גדולים משירתם לגילוי מחדש של היחסים הזוגיים וההוריים כמקור ראשוני, נטול מתחרים, של ערך ומשמעות, ויש כאן חריגה ברורה משירת הדורות הקודמים. המשוררים שהזכרתי הם חילוניים, אך יש דמיון בין התהליך שניר מתאר לבין התהליך המסתמן בשירתם. גם אצלם הדרך אל האש המשפחתית מחייבת ויתור על תבניות רגשיות ואידיאולוגיות סמכותיות. אצל ניר אלה תבניות דתיות, ואצל עמיתיו החילוניים אלה בדרך כלל תבניות שמקדשות את האוטונומיה של היחיד, חרותו ובדידותו. ואחד ההבטים המפתיעים של הזרם המשפחתי הוא הניתוק הגמור בינו לבין השיח הספרותי האקדמי, שממשיך לדבוק בתבניות שמקורן באידיאולוגיות של העבר. משהו חדש נולד כאן, וכדאי להבין מנין הוא בא ולאן הוא הולך.

 אלחנן ניר, האש הרגילה, הקיבוץ המאוחד

• הספר באתר 'טקסט'.
• הספר באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
• ראיון שערך אלי אליהו עם המשורר ב'הארץ'.
• רשימה של מתי שמואלוף על הספר.
• לרשימה על ספרו הקודם של ניר "תחינה על האינטימיות".