הניסיון להבחין בין שירה ופרוזה מציב בעיות קשות, אולי בלתי פתירות, בפני הפילוסוף או התיאורטיקן, אבל למחשבה התמימה הוא פשוט למדי: שיר, בניגוד לפרוזה, מדגיש את ההבטים החושניים והצורניים של השפה – למשל: את יכולתה להפוך מלים למוזיקה, בין השאר באמצעות טכניקות מסורתיות כחרוז ומשקל, או את יכולתה להפוך רגשות ורעיונות לציור, בין השאר באמצעות טכניקות בסיסיות כדימוי ומטאפורה. כאשר במאה ה-19 עלה כוחה של הפרוזה, והיא הפכה לא רק לז'אנר ספרותי מוביל אלא גם לדרך מחשבה חובקת כל, חשו משוררים צורך לחדד את ההבדלים בין אמנותם העתיקה לבין המלכה הספרותית החדשה. כמה מהם – פול ואלרי, למשל – הגיבו לשינוי בדרך מרתקת: הם הפכו את הבטיה החושניים והצורניים של השירה מאמצעי לתכלית ומטכניקה לשונית לאידיאל מטאפיזי, והסבירו שעיקרו של השיר הוא היסוד החמקמק שלא ניתן לתרגם בשום דרך לפרוזה. כך נולד הרעיון בדבר "שירה טהורה", שאינה מגוייסת לביטוי תוכן סיפורי או אידיאולוגי ספציפי – את זה פרוזה עושה לא פחות טוב, אולי יותר – אלא מרוכזת בעצמה, במהותה הפנימית כביכול: ביכולתה להפעיל את כל הבטי השפה באופן משולב וממוקד, ולברוא חוויה חושנית דחוסה ואוטונומית, כמו-מאגית, בלתי פרוזאית בעליל, שאין טעם לפרק ליסודותיה.
ואלרי התחיל לכתוב ועיצב את השקפותיו הספרותיות בשלהי המאה ה-19, אך פרסם את רוב יצירתו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כאשר האקלים הספרותי נעשה הרבה יותר פרוע ודור משוררים חדש פתח במרד כולל כנגד הצורות המסורתיות של השירה, אלה שואלרי רצה לזקק ולהפוך מאמצעי לתכלית. רעיון השירה הטהורה לא נעלם: הוא המשיך לחלחל בדרכים רבות בשירה שנכתבה במהלך המאה העשרים ויש לו השפעה רבה גם בימינו – משוררים צעירים מתקשים לעמוד בקסמו – אבל הצורה הסמכותית שהעניקו לה ואלרי וקודמיו התפוררה. בלי מסורת מוזיקלית עשירה ומובנת מאליה להישען עליה, המרחק בין שירה "מעורבת" ושירה "טהורה" הלך והתמוסס. ואלרי עצמו הפך עוד בחייו לנציג נערץ של תרבות שמאיימת להעלם, כזה שמלמדים את שיריו החדשים באוניברסיטה, כאילו כבר מת והפך למשורר עבר הראוי לפרשנות היסטורית.
בשביל מנור ואלרי הוא מגדלור, דמות מופת שיש ללכת לאורה, משתי סיבות הקשורות זו לזו: משום שגם מנור, בדומה לואלרי ובמידה רבה בהשפעתו, נמשך בחבלי קסם לרעיון "השירה הטהורה", ומשום שגם הוא נאמן בכל ליבו לצורות השיר המסורתיות אך פועל בעולם שבו הן איבדו את כוחן. ויש לומר שהקרבה בין שני המשוררים, הצרפתי והעברי, ניכרת היטב בתרגומו של מנור ל"בית הקברות הימי", יצירת המופת שואלרי פרסם ב-1920. זה תרגום מופלא ממש, יוצא דופן ביופיו. ולא רק התרגום נהדר, אלא גם הספר שבו הוא משולב. מנור הוסיף ל"בית הקברות הימי" שתי תוספות רבות ערך: מבחר תרגומים מוצלח במיוחד מהפרוזה ההגותית של ואלרי, וסדרה מרתקת של הערות לתרגום, שהפכו בדרך פלא מאמצעי לתכלית, כלומר ליצירה תרגומית בזכות עצמה.
מנור בעצם העניק לנו שני תרגומים ל"בית הקברות הימי". הראשון הוא התרגום הרשמי (שקטע ממנו מצורף לרשימה) המודפס בעמודי הספר הימניים ומממש את הכמיהה המשותפת לואלרי ולמנור – הכמיהה ל"מוזיקליות שירית צרופה ומופשטת". אלא שבעמודי הספר השמאליים מופיע תרגום נוסף, "מילולי", כלומר כזה שנאמן דווקא לתוכן ולתחביר של המקור ומתעלם מהמוזיקליות שלו, המגובה בסדרת הערות בלשניות ואסתטיות. זה נשמע טכני, אבל משהו במבטו החודר של מנור הופך את צמד כלי העזר האלה, תרגום מילולי והערות, למלאכת מחשבת. ומה שמפתיע הוא לא רק הגילוי שהשירים מימין ומשמאל שונים בתכלית למרות מקורם המשותף והזיקות ההדוקות ביניהם, אלא גם העובדה שדווקא בפיצול-לכאורה הזה שבין מוזיקה ומשמעות או צורה ותוכן – פיצול שבמבט שטחי עומד בסתירה לעמדותיו של ואלרי – מתגלים העומק והפוריות של מורשתו השירית, וזוכים לחיים חדשים, רעננים ומפתיעים, בעברית של ראשית המאה ה-21.
פול ואלרי, בית הקברות הימי, מצרפתית: דורי מנור, נהר ספרים