יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים תרבותיים שמעניקים לו עומק ותוקף. זוהי שירה אינטלקטואלית במודגש אך מלאת רגש, צלולה וסדורה ועם זאת רוויה במסתורין. וסרמן, שספרו הראשון ראה אור מאוחר יחסית – ב-2002, כשמלאו לו ארבעים – מתגלה מבחינה זו כאחד המשוררים הבולטים שהופיעו בעשור האחרון, ואפשר לראות בשירתו מעין נס, הוכחה שגם במאה ה-21 יכולה להיכתב שירה כמו ששירה נועדה פעם להיות.
כשאומרים "נועדה פעם להיות" כדאי להבהיר מתי הפעם זה היה, והתשובה היא לפני כחמישים שנה, כשהשירה הישראלית – או לפחות התודעה העצמית שלה – התעצבה סביב הכריזמה של נתן זך, ונפתחה לסדרה של אפשרויות אסתטיות שמקורן בשירה המערב-אירופית והאמריקאית של המאה ה-20. משוררים צעירים חשו צורך להתנתק מהעבר היהודי או הציוני מדי של השירה העברית החדשה וממקורות ההשפעה הרוסיים שלה, אך בה בעת חששו מהידרדרות לשירה פרובינציאלית, שיוצגה בין השאר על ידי דור הפלמ"ח. אחת מדרכי החילוץ היתה לתרגם את ההוויה הישראלית הדלה והנצורה לשפה פיוטית חדשה, זרה למחצה אך הרבה יותר פתוחה וחופשית, ומכוח ההזרה הזאת להתבונן בה במבט כפול, אינטימי ומרוחק גם יחד. הכפילות דרשה טכניקות עדינות, "אירוניות", של שיווי משקל בין קרבה וניכור, וליתר דיוק: בין תחושות פנימיות של הידלדלות וניתוק לבין כמיהה מוחצנת לעוגן תרבותי ואינטלקטואלי. מה שפעל מתחת לפני השטח היה הצורך של חלק מהאליטה הישראלית להגדיר את עצמה מחדש, ולהחליף את האשכנזיות המזרח אירופית שלה באשכנזיות חדשה, "מערבית". כך נולד מה שאפשר לכנות "הדגם הקוסמופוליטי" בשירה הישראלית, דגם שוסרמן מממש בהצלחה רבה וברעננות מפתיעה שנים אחרי שנולד.
חשוב לומר שהדגם הזה, למרות השפעתו העצומה, לא ממש הצליח. מאז לידתו כמעט כל משורר ישראלי משמעותי – ויזלטיר, שבתאי, וולך, ישורון, ביטון ורבים אחרים – חרג ממנו או תקף אותו בגלוי ובעוצמה, ובמידה רבה תולדות השירה הישראלית הן תולדות הניסיון להחלץ מ"הדגם הקוסמופליטי" לטובת שירה הרבה פחות אמביוולנטית ודו-משמעית. הדבר מדגיש את תחושת הפלא שחווים קוראיו של וסרמן: הם זוכים לקרוא שירה שמצליחה לממש נוסח מרכזי מאוד בשירה הישראלית, שלמרות מרכזיותו נותר יקר מציאות, כמעט בלתי מושג.
וסרמן הוא אשורולוג, חוקר התרבויות הקדומות של הסהר הפורה – אלה שנתפסות בעת ובעונה אחת הן כ"ערש התרבות" והן כאנטיתזה מיתית של תרבות אירופה – וקשה להתעלם מהפיתוי לראות במקצועו מטאפורה להבנת שירתו. רבים משיריו של וסרמן מבוססים על כפילות חדה ודרמטית של נקודת מבט, שבה ציר זמן ארוך ועתיק, היסטורי או מיתולוגי, מסתבך ללא תקנה בהווה ומאיים לנתק את המשורר מהעתיד. שיריו הם לעתים קרובות אישיים מאוד, משפחתיים, "קיומיים", ומרוכזים סביב תחושות קשות ומופנמות של בדידות, מוות בחיים וניתוק מהזמן החולף והמתחדש, אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה שהם משקפים לא רק מבוי סתום אישי אלא גם מבוי סתום תרבותי, ומנסים להקביל ולחבר ביניהם.
במבט שטחי אפשר לראות בשירת וסרמן קינה על ההווה הישראלי מטעמה של נקודת מבט עתיקה וסמכותית. למעשה הקינה היא הפוכה – לא על ההווה אלא על אידיאלים תרבותיים שאמורים היו לכוון ולהאיר אותו אך איבדו את כוחם ופוריותם. וסרמן מעניק להתפוררות הזאת ביטוי אישי מאוד, צנוע ומאופק ועם זאת כאוב ונוקב, ונדמה שבמתח הזה, בין נאמנות למסורת שאפתנית לבין מודעות לחוסר האונים שלה, שוכן הקסם המיוחד של שירתו.
נתן וסרמן, ואין העולם מקומו, עם עובד
תגובה אחת
לאחרונה ראו אור ספרי שירה רבים, גם של כותבים שאינם מוכרים. האם אנחנו בפתחו של עידן חדש ויצירתי בתחום השירה?