בספרה החדש של נורית זרחי מתחזקת מגמה שניכרה אולי כבר בספריה הקודמים, אך כעת היא זוכה לביטוי ברור ומגובש. זהו שינוי עדין אך משמעותי במימד הזמן של שירתה. את מקומו של ההווה כמוקד של כמיהה נואשת תופס העבר המצטבר, זה שכבר לבש כביכול צורה קבועה של נסיון חיים מוגדר, ולכן הוא קורא לחשבון נפש ביוגרפי, למבט מפרש ומסכם, שאולי מאפשר פתח להתחלה חדשה. זהו שינוי עדין משום שבשירתה של זרחי בלט כמעט תמיד היסוד הגורלי, המיתולוגי, זה שנוטה להעדיף את העבר על ההווה ולרתום את מקריותן של ההתנסות וההתחדשות לטובת חוכמת הניסיון. בניגוד למה שנדמה העיקר בשירת זרחי אינו יופים הסוגסטיבי של מארגי הדימויים שלה, אלא כוחה להשתמש בהם כדי לבטא בכנות כישלון ותסכול: שירתה היא שירת הניסיון המר, המדווחת על מאמצי המשוררת להתמודד עם כשלונה הצפוי של הכמיהה לאהבה ועם חוויה עתיקה ועיקשת של זרות – זרותה לגברים שהיא אוהבת, זרותה לעצמה כשהיא נזקקת להם, זרותה לעצמה כשהיא בורחת מהם. וההתמודדות עם הזרות מתעצבת אצלה דווקא בדמותה של שירה אינטימית מאוד, מופנמת ומזוקקת, שבה הזרות מאבדת את זרותה והופכת קרובה, פנימית, זהה כמעט לקווי המתאר החמקמקים של המשוררת עצמה, ולכן מובנת ומוכרת.
"כל שיר הוא אי מוקף אי שייכות" כותבת זרחי באחת השורות היפות ביותר בספרה החדש. כל שיר הוא אי של אינטימיות המשקף אוקיינוס של זרות. ומה שמתגלה בשיריה החדשים הוא שהאי הזה עצמו, אי השירה, זר למשוררת לא פחות מהאוקיינוס שהבריח אותה אליו. הצטללותו המתמדת של ניסיון חייה המצטבר, והתגבשותו המתמדת בדמות שירה אינטימית, מוגנת וסגורה, הפכו אף אותו עם השנים לחיצוני, לאחר, לזר, ולכן זרחי עושה הכל כדי להתנכר לו – להרחיק אותו לתחום הזיכרון, לילדותה ולנעוריה, לאהבות ישנות ואבודות, ומבעד לכל אלה לאירוע מסתורי, בראשיתי, "שורש הטעות", שהתרחש אי-אז בעבר שכוח, בסיפור אדם וחווה נניח, והמיר גן עדן בגלות, אהבה בכמיהה נואשת וחיים בתחליפי חיים, כלומר בשירה. ואם באמת היה אירוע קדום כזה, שמסכם כביכול את נסיון חייה של המשוררת ומצדיק את הכרעות היסוד המודעות והלא מודעות שלה, האם הוא לא די רחוק, די עתיק, די סגור ומעוצב, כדי שאפשר יהיה לברוח גם ממנו?
התשובה לשאלה הזאת היא דו-משמעית – אי אפשר לברוח ואין ברירה אלא להמשיך לברוח. העובדה שהשירים מעלים באוב שוב ושוב, בעקיפין ובמישרין, גרסאות שונות של מיתוס החטא הקדמון, מעידים על כוונה כפולה – להשלים סוף סוף עם הטעות הקדומה ההיא, שחוללה סתירה בלתי פתורה בין אהבה וזרות, אני וזולת, גבר ואישה, מקור אבוד ותחליף לא מספק, אך גם לחפש מוצא בלתי צפוי מהסבך שהפך עם השנים מוכר וידוע עד זרא, פרצה או מעקף ברצף הזמן שיאפשרו למשוררת התחלה חדשה. המודעות העצמית שזרחי זיקקה כל כך בשירתה מתחילה לפנות נגד עצמה, להטיל בעצמה ספק, לראות בעצמה מחסום שיש לפרוץ או לעקוף, חטא קדמון שאי אפשר להיגאל ממנו ולכן מוטב להשלים עימו על מנת לשכוח אותו, ולנתר מעליו או מתחתיו כדי למצוא את הדרך להתענג עליו מחדש, גם אם המחיר הצפוי הוא צער ואובדן.
"הליום" הוא ספרה הראשון של זרחי שרואה אור אחרי "עצמות ועננים", המבחר המקיף משירתה שראה אור לפני כשנתיים, ואולי זו הסיבה שמלווה אותו הרגשה של התחלה חדשה. שיריה עדיין מעוצבים למופת, נימתם זהירה ואינטימית והם נסמכים כתמיד על מצע עשיר של דימויים מיתולוגיים ותרבותיים, ובכל זאת ניכרת בהם קלות חדשה. הזרות, הן כהבטחה והן כאיום, הניעה תמיד את שירתה של זרחי, ונדמה שכעת, כאשר הזרות מחלחלת להכרעות היסוד שלה, מסתמן בה מסלול שעשוי להוביל לשירה פתוחה ומשוחררת יותר, כזאת שיודעת לברוח אפילו מעצמה.
נורית זרחי, הליום, הוצאת קשב לשירה