אופיר נוריאל, גזר דין גוף

אופיר נוריאל כותב שירה רבת עוצמה, אישית ומקורית מאוד, שאבני הבניין שלה פשוטות ובסיסיות להפליא. שירתו מכונסת לתוך תבנית רגשית ומושגית צרה ונוקשה שנובעת ככל הנראה מנסיבות חייו המיוחדות. מושג היסוד שלו הוא הגוף, המתואר בשיריו כ"גזר דין": כלא שלא ניתן להחלץ ממנו, תהום שאין בה אור, מאסר עולם ללא שום סיכוי לקצוב את העונש. אלא שמעל הגוף מרחפים ניגודיו – הנשמה, הרוח, אלוהים – ושיריו של נוריאל הם בעצם מין מזמורי תהילים פרטיים שבהם המשורר מתנועע בין שני קטבים שהקשר ביניהם בלתי פתור, קוטב האפלה וקוטב האור: מצד אחד מצוקת הגוף הקשה שהוא לכוד בה, שעיקרה שלילה עצמית וחוסר אונים, ומצד שני תפילה נואשת להחלץ מהכלא הזה, להיגאל ולהיוושע ממנו, לצאת ממנו לחופשי על כנפי האהבה והאמונה, וברור מתוך השירים שחלום הישועה מסתיים שוב ושוב בתבוסה מרה שמסתתר בה ניצחון אחד בלבד, קטן ודחוק ואף על פי כן הרה משמעות: נצחונו של השיר, שהצליח להיכתב.

שתי דרמות גדולות פורש נוריאל בספרו הצנום: בדרמה אחת התשוקה להיגאל מכלא הגוף היא ארוטית, ובשניה רוחנית. כשלונה של הדרמה הארוטית כמעט מובן מאליו, ועם זאת יש משהו מפתיע בעוצמה הרגשית הכרוכה בו. הכישלון מובטח מראש כי אין אהבה ארוטית בלי גוף שאוהב גוף, כלומר בלי גוף שאוהב את עצמו, ושלילת הגוף של נוריאל היא עקבית ונחרצת. מסקנתם של השירים יוצאת דופן בחריפותה, ומובילה את המשורר למעין סירוס עצמי או ויתור על גבריותו, שגם ממנה ומתביעותיה אין לו שום סיכוי להחלץ: "רק אל תתיחסי אלי כמו בשר של גבר בבקשה. / הגוף שלי לא יעמוד בזה, כי אף פעם לא אצליח / להפוך את כל ישותי לזין. תמיד אצטרך קודם לדבר על / שירה ונשמה שנתת בי. הרוח אצלי לא קשורה לגוף, / מנסה כל הזמן / להתרומם מעל המציאות והבשר. את יכולה להפסיק עכשיו / לגהור מעלי, לקום להתלבש, אני לא מספיק גבר / בשביל הדברים האלה."

גם את הדרמה השניה, הנפשית או הרוחנית, מייצג נוריאל באמצעות אבני בניין לשוניות פשוטות ובסיסיות מאוד: אפשר למנות ביניהן כמה ציטוטי יסוד מהחומש, מתהילים ומהתפילה שמרבים להופיע בשיריו, כמו "חושך על פני תהום", "גם כי אלך בגיא צלמוות", או "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה". בדומה לעמיחי של "אל מלא רחמים" הופך נוריאל את שברי הפסוקים האלה על ראשם לא כדי לבטל אותם אלא להפך, כדי להפיח בהם רוח חיים – כלומר למצות את המשמעות האפלה והקטלנית הטמונה בהם, בלי לוותר על עוצמתה של התפילה.

ושוב הכישלון מובטח מראש. כי מהי הרוח שהמתפלל מבקש מאלוהים להפיח בו? זוהי רוח החיים, נשמת אפו של הגוף. התפילה – בתהילים או אצל נוריאל – היא לא לישועה מכלא הגוף אלא לישועה מכלא היאוש. אנו מבקשים מאלוהים שיפיח בבשר המוטל לפניו נשמה ורוח: רוח לחיות ולשמוח ולקוות ולהאמין ולאהוב. הרוח אינה ניגודו של הגוף אלא הפתח שדרכו הגוף מבקש לשוב לעצמו, ואצל נוריאל התהליך הזה פירושו חזרה עיקשת אל מה שהוא חווה ככלא או גזר דין שאין לו חנינה, כלומר אל השנאה העצמית, התוהו והחידלון. התקווה מתגלה רק מבעד ליאוש ששולל אותה.

השגו של נוריאל מתגלה בנכונותו להעניק קווי מתאר נחרצים, גורליים ובעיקר אישיים מאוד לתמונת עולם עתיקה ונואשת שיש בה עדיין כוח רב. זוהי תמונת העולם הטמונה בין השאר במעמקי "תהילים" – של מי שחש כי תקוותיו על פני האדמה התמעטו מאוד, אולי אפילו אפסו, וכדי להותיר להן שריד וזכר הוא נאחז במלים עתיקות ומפיח בהן שירה חדשה.

אופיר נוריאל, גזר דין גוף, הליקון

• על הספר באתר אגודת ניצן.
• שירים נוספים מתוך הספר ב-nrg.
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.