ספר השירה האחרון שראה אור בכתר הוא "אינה דדה" הנפלא של יעקב ביטון, וכעת, אחרי כשנתיים וחצי, מתפרסם שם ספר שירה חדש – "חיי החול" של דניאל עוז. העובדה ש"כתר" לא מוציאה כמעט ספרי שירה מחזקת את הסברה שהספר מתפרסם בזכות אביו של דניאל – עמוס. האם זה בסדר?
מבחינת כתר ברור שזה בסדר. כל מי שהיה זוכה להיות המו"ל של עוז-האב לא היה מהסס, למען שלום בית, להוציא לפחות ספר אחד של עוז-הבן, מה גם שמדובר בספר שירה ראוי לפרסום, ואפילו רגיש ואינטיליגנטי. גם מבחינת משפחת עוז הכל בסדר – יש מעט דברים יקרים יותר מאהבת אב ובן. ואפילו לאוהבי השירה אין תלונות – הם שמחים על כל ספר שירה ראוי שמתפרסם בהוצאה גדולה, יהיו אשר יהיו המניעים לפרסומו.
אז מה לא בסדר? לא בסדר ש"כתר", בדומה להוצאות-ענק אחרות ככינרת-זמורה-ביתן, נמנעות ממו"לות סדירה ופעילה של שירה. הגודל והעוצמה מחייבים אותן לתרום את חלקן. שיקזזו את ההוצאה מתקציב הפרסום או ימצאו תמיכה ציבורית, ואין לי ספק שיש להן די תושיה לעשות זאת. הרי כל מו"ל מוציא בין השאר ספרים לא רווחיים, ומה אנחנו כבר מבקשים? שכמה מהספרים האלה יהיו ספרי שירה – כארבעה בשנה, נניח. אז בבקשה, בלי תירוצים.
ועכשיו לספר עצמו. עוז כותב שירה סבוכה וקופצנית שאפשר לכנות "ניאו-מודרניסטית". חשוב לו להיות מקוטע, לא לגמרי מובן או מפורש, ולשחרר את יצירתיותה של השפה מסד הסדר והבהירות שנהוג ליחס לפרוזה. המסורת שהוא הולך בעקבותיה היא של משוררות כיונה וולך, מאיה בז'רנו ולאה איילון, אם כי ההשפעה העיקרית שניכרת בשיריו היא של וולך עצמה.
בשנות ה-60 התרחש בשירה הישראלית תהליך מרתק, והנוסחים "הקשים להבנה" של המודרניזם, שנולדו באירופה כחמישים שנה קודם לכן, הפכו בעקבות וולך לדרך המלך של המהפכה הנשית בשירה העברית. המטרה היתה לשחרר אנרגיות מגדריות ומיניות שהשפה הסדורה והצלולה (שאפיינה את המשוררים הגברים הבולטים של אז – זך, עמיחי ואבידן, למשל, אבל גם אלתרמן המאוחר) התקשתה להכיל. השאלה היא כמובן מה לעוז ולנטיה המודרניסטית לשירה קופצנית, סוריאליסטית, קולאז'ית? ממי הוא מתחבא, מה הוא מנסה לשבור, במי הוא מורד?
יש לי רק ניחושים. דומה שעוז וכמה מבני דורו נסחפים לניאו-מודרניזם לא משום שהם רוצים למרוד, אלא להפך, מתוך נאמנות למסורת שהם צמחו מתוכה, ומדובר בנאמנות שאינה רק ספרותית אלא במשהו עמוק יותר – בזיקה לרוח הנעורים שהמודרניזם מייצג, המחנכת אנשים צעירים (ובצדק רב) להפנות עורף לנאמנות יתר למורשות משפחתיות, אתניות או תרבותיות. הבעיה היא שהמורשות הללו רודפות אחריהם: למרות הרצון הטוב, קשה להעמיד פנים שאתה רוח חופשית לחלוטין, כלומר שאתה לא לכוד בהקשר פוליטי-חברתי שמעצב את נקודת המבט שלך, ובעיקר קשה לחמוק מהשאלה מי אתה – גבר או אישה, פליט-שוליים או ילד-טוב-אקדמיה, בנו של עמוס עוז או הנכד של אינה דדה ("האם הגדולה" במרוקאית – כך מכנה המשורר יעקב ביטון את סבתו). ומה שהמשוררים הצעירים מגלים, וליתר דיוק חשים בקצות אצבעותיהם, זה שהקונפליקט הזה קורע אותם – שבגלל המחויבות לעמדה מופשטת, "חופשית" כביכול, הם מתקשים לנסח מחשבה בהירה ושלמה שהם עומדים מאחוריה, ואין להם ברירה אלא לכתוב שירה רומזנית, מתחמקת ומסתתרת.
ובחזרה לוולך. שוב, השפעתה על עוז אינה רק ספרותית אלא עמוקה יותר, שכן במיטב שיריו בולט מאוד מתח מיני ומגדרי. עוז עוסק שוב ושוב בנשיות, בפרספקטיבה הנשית, בקול הנשי, ואולי זו דרכו להתמודד עם מבוכותיו ולהחלץ ממרד הנעורים הנצחי שהוא לכוד בו – לחפש את האישה שבליבו וללכת בעקבותיה.
דניאל עוז, חיי החול, כתר
- מיה סלע מראיינת את דניאל עוז ב'הארץ'.
- רשימה של מנחם בן ב-nrg.
- ליאור דיין על הספר ב-nrg.
- רשימה של אילן ברקוביץ' ב'הארץ'.
2 תגובות
"למרות הרצון הטוב, קשה להעמיד פנים שאתה רוח חופשית לחלוטין, כלומר שאתה לא לכוד בהקשר פוליטי-חברתי שמעצב את נקודת המבט שלך, ובעיקר קשה לחמוק מהשאלה מי אתה – גבר או אישה, פליט-שוליים או ילד-טוב-אקדמיה, בנו של עמוס עוז או הנכד של אינה דדה ("האם הגדולה" במרוקאית – כך מכנה המשורר יעקב ביטון את סבתו). ומה שהמשוררים הצעירים מגלים, וליתר דיוק חשים בקצות אצבעותיהם, זה שהקונפליקט הזה קורע אותם – שבגלל המחויבות לעמדה מופשטת, "חופשית" כביכול, הם מתקשים לנסח מחשבה בהירה ושלמה שהם עומדים מאחוריה, ואין להם ברירה אלא לכתוב שירה רומזנית, מתחמקת ומסתתרת."
כתבת מבריק מאוזן ומעולה! נגעת בדיוק בבעיה ועשית צדק.