'עיר היונה', ספר שיריו הרביעי של נתן אלתרמן, ראה אור ב-1957 והתקבל בהסתייגות רבתי. יריביו של המשורר מיהרו ללגלג עליו ואוהביו לא יכלו להסתיר את אכזבתם. פרסום הספר נתפס מייד כפלופ, והכישלון הזה תרם תרומה משמעותית להצלחתה של התקוממות "דור המדינה" בהנהגת זך כנגד מלכותו של אלתרמן, ולירידת קרנם של ממשיכי דרכו הצעירים ממנו, שנותרו ללא רועה.
אלתרמן עשה ב'עיר היונה' כמעט כל טעות (עם או בלי מרכאות כפולות) שאפשר להעלות על הדעת. טעותו הבסיסית היתה ויתור על העוצמה המאגית של שירתו המוקדמת לטובת סגנון שונה לחלוטין. המאגיה הוחלפה בטיעונים סבוכים ופרטניים, ואילו הזוהר המכושף של 'כוכבים בחוץ' או המעמקים האפלים של 'שמחת עניים' פינו את מקומם למליצה הגותית של מי שמנסה להעניק לבוש פיוטי "קלאסי" לאירוע היסטורי הרה גורל – למלחמת תש"ח.
ההכרעה הסגנונית הזאת היתה בעייתית כי היא שיקפה התרחקות מרוח הזמן: במקום לפרוץ "קדימה", כלומר להתנתק מההאידיאולוגיות של ראשית המאה ה-20 לטובת עמדה "צעירה" יותר, "אישית" יותר, "קיומית" או "חתרנית" – כמו זך וממשיכיו – ההרגשה היתה שאלתרמן נסוג לאחור, אל העבר האבוד של שירת יהודי אירופה ונביאיה המיושנים כביאליק ויל"ג. ולכך נוספה "טעות פוליטית": התייצבות ברורה ומהדהדת לימין מפא"י, המפלגה השלטת, הן לטובת מיתוס תש"ח שלה והן לטובת האתוס הפרגמטי שלה, שנתפס כציני וצדקני. ולכולנו יש רתיעה ממשוררים השרים את שבחי השלטון.
מעמדם של אלתרמן ו'עיר היונה' לא השתנו בחמישים השנה האחרונות. אלתרמן נותר האהוב במשוררינו ו'עיר היונה' נותרה גם היא במקומה – אבן כבדה שאין לה כמעט הופכין, המשמשת מקור למתקפות מזדמנות על אלתרמן ולעתים רחוקות ללהיט לאומי מזדמר ('ליל חניה'). בעיני זו החמצה. נדמה לי שהיום, עם חגיגות המאה להולדתו של אלתרמן, אפשר להתחיל להבין משהו שלפני כחמישים שנה קשה היה לראות: ש'עיר היונה' היא יצירה מופלאה, שיש בה אמנם כל החולשות שקודמינו מצאו בה, כגון נטיית-יתר למליצה ולהגיגנות ולכובד ראש ולאפולוגטיקה, אבל גם גדולה: גדולתו של משורר שנופל בכל הפחים האפשריים כדי לעשות את מלאכתו ולהעניק לנו עדות חכמה להפליא – שכן 'עיר היונה' היא בראש וראשונה יצירה ספרותית, כלומר עדות אישית מאוד, למרות שפתה המליצית, ההגותית, "הציבורית" – על מאורעות דרמטיים שהוא נטל בהם חלק וניסה לתאר ולהבין בעצם התרחשותם.
כי צריך להבין משהו, שלכאורה הוא מובן מאליו ובכל זאת נוטים שוב ושוב לשכוח אותו: מלחמת תש"ח היתה נקודת שיא אחת, רק אחת, בשרשרת מאורעות מהירה ששיסעה את תולדות היהודים לשניים: ליהדות שקדמה למלחמת העולם השניה ולמה שבקע בעקבותיה. והמאורעות היו כל-כך אלימים, השסע כל כך עמוק, שבני הזמן ההוא לא יכלו להבינם. הכלים האידיאולוגיים שלהם, ציוניים, דתיים או מרקסיסטיים, לא הספיקו. לא במקרה משוררי דור המדינה הפנו גב לניסיון להבין את השסע הזה וצללו לתוך שירה "אישית" או "קיומית" – היה שם חוש משוררי חד שזיהה כישלון מובטח מראש, ופנה לכיוונים אחרים.
אלתרמן, לעומת זאת, לא ויתר על הזכות להיכשל, ומה שהופך את 'עיר היונה' למרתקת כל כך הוא שילוב בין הזדהות עמוקה עם האידיאולוגיה הציונית, הזדהות שאי אפשר להכחיש, לבין שכל חד ועינים בוחנות שבעזרתם זיהה אלתרמן את אוזלת ידו כפרשן של המאורעות, את מוגבלותו כ"בעל עניין", כלמר כציוני. אלתרמן הבין שלידת החברה הישראלית חורגת הרבה מעבר למשמעות המשיחית שהציונות העניקה לה, שיש בה גם צדדים אלימים וטראגיים שרק הזמן החולף יוכל לברר את טבעם, והמודעות הזאת עודדה אותו לפנות מקום ביצירתו גם לקורבנותיה של הציונות – כלומר לפליטיה השדודים של "היהדות הישנה", ולפליטי הנכבה הפלסטינית.
לכאורה הייתי צריך לשבח את זיוה שמיר, חוקרת אלתרמן הוותיקה, על ספרה החדש, שחוזר ל'עיר היונה', קושר לו כל כתר אפשרי ומוכיח באותות ומופתים שאלתרמן היה חכם מכל מבקריו. אלא שספרה של שמיר דווקא העציב אותי. שני קשיים בסיסיים מצאתי בו: התעלמות גורפת מחולשותיה של 'עיר היונה' וממשמעותן, ונאמנות מוחלטת לנקודת המבט הפוליטית הצרה, המפא"יניקית-של-פעם, שממנה, בין השאר, היצירה נכתבה. שמיר מתעלמת מכל מה שאפשר היה ללמוד בשנים שחלפו מאז שנות החמישים, ובמובן מסויים היא עדיין נמצאת שם, באמצע המאה שעברה. היא לא למדה מאלתרמן את השיעור החשוב ביותר – תהיה ציוני כמה שאתה רוצה, זה אפילו הגיוני אם אתה יהודי ישראלי, אבל אל תתן לציונותך לעוור את עיניך ולאטום את ליבך: אין לציונות ערך אם היא לא מודעת לגבולותיה ולמורכבות האינסופית שמעבר לה.
(לרשימה מצורפים שני הבתים האחרונים של הפרק הרביעי בשיר "בטרם יום" מתוך "עיר היונה").
זיוה שמיר, הלך ומלך, אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי, ספרא/הקיבוץ המאוחד
- נתן אלתרמן בלקסיקון לספרות העברית החדשה.
- עמוד הספר באתר 'טקסט'.
- פרק מתוך הספר באתר 'נתן אלתרמן'.