אפשר להבין למה אורי ברנשטיין נדלק על דמותו המיתולוגית של טירזיאס, הנביא שנאלץ לספר לאדיפוס את מי בדיוק הוא הרג ולמי בדיוק הוא נשוי. בעיקר משום שטירזיאס – לפחות בעיני ברנשטיין – הוא סמל הן לניסיון חיים מופלג, הן לראיית שחורות. תשעה דורות הוא חי, עד שנמאס לו מכל העבר המצטבר הזה, והוא ביקש את נפשו למות. ואם מוסיפים לחייו הארוכים את העובדה שהיה נביא – ומבינים שלא רק העבר הכביד עליו אלא גם העתיד, מה גם שהיה ידוע בנטייתו לנבא רעות – ההרגשה היא שהוא בהחלט טיפוס מהסוג שאפשר לומר עליו ש"ראה הכל", אף על פי שהיה, נוסף לכל הצרות, עיוור. ויש משהו בדמות הזאת – דמות החכם העיוור שהתנסה בכל דבר ומסקנותיו מרירות ואפלות – שהולם את שירת ברנשטיין כמו כפפה ליד.
אבל יש למיתוס של טירזיאס עוד צד, אפילו יותר מרגש. טירזיאס היה גם אישה וגם גבר, אם כי לא בעת ובעונה אחת. הוא התעצבן פעם על זוג נחשים מזדווגים והרג אחד מהם, נענש בהחלפת מין והפך לאישה. שבע שנים לאחר מכן נתקל שוב בזוג נחשים מזדווגים, הפעם כבש את מרירותו, ולכן קיבל כפרס את גבריותו בחזרה. ומכיוון שהיה גם גבר וגם אישה, זאוס והרה החליטו לברר דווקא אצלו מי נהנה יותר מסקס, הזכר או הנקבה. טריזיאס גרס שהנקבה נהנית יותר, ומשום מה התשובה הרגיזה את הרה, והיא מיהרה להעניש אותו בעיוורון.
מקריאה בספרו החדש של ברנשטיין, שבו טירזיאס מדבר כביכול מתוך פיו, אפשר להבין שמכל המעשיות עליו, דווקא הסיפור המצחיק והסקסיסטי והמלא-חורים-וחידות הזה מצא חן בעיני המשורר במיוחד: גם משום שהוא מעמיק אפילו יותר את נסיונו של טירזיאס – בכל זאת, גם גבר וגם אישה – וגם משום שאם כבר טיפוס יהיר ומריר, לפחות שיהיה חרמן וסקסיסטי, שהרי אין כמו יהירות סקסיסטית או חרמנות מרירה.
ומה היינו מצפים ממישהו שהתנסה בכל, וטעם הכל, וחטף אותה מכל הכיוונים – מהעבר ומהעתיד, מהפין ומהפות? היינו מצפים אולי שיבין שההבחנה בין גברים ונשים היא מסובכת יותר ממה שנדמה, כלומר שידע משהו על המרחב העצום שמשתרע בין הזכר והנקבה – על זכרים נקביים ונקבות זכריות, ועל הומואים ולסביות, על הרמפרודיטים וטרנסג'נדרים ועל כל מה שאין לו אפילו שם. לא אצל ברנשטיין. אצלו חוכמתו המופלגת של טירזיאס מתסתכמת, כמו שאפשר ללמוד מצמד הקטעים המצורף לרשימה, דווקא בהפרדה חדה וחותכת בין שני המינים, כלומר במיניות של נער, שמרן דתי או הטרוסקסואל בנאלי למדי. אין לי שום דבר נגד, אבל בשביל זה אנחנו לא צריכים את טירזיאס.
הגבר דוחף, האישה נדחפת. הגבר בוקע, האישה נבקעת. הגבר הורס, האישה הרוסה. והדבר בולט אפילו יותר בקטע השני – שבו מובעת התמיהה בשביל מה אנחנו צריכים בכלל את כל הסקס הזה: למה דווקא שני מינים? מה שבולט במיוחד בתמיהה הזאת זה מה שנחשף בה – האמונה התמימה בכך שנשים וגברים הם שני גזעים נבדלים שמפרידה ביניהם תהום. גברים ממאדים נשים מנוגה.
והשמרנות המינית של טיריזיאס-של-ברנשטיין ניכרת גם בכל שאר הקטעים שבהם הוא משורר על סקס. יש ביניהם כאלה, למשל, שחושפים יחס רומנטי-להחריד כלפי האישה, כמו בקטע הקובע שהפות הוא "נפער וחסר תחתית", יעני תהום, בור צלמוות, איזה פחד. אבל הפות אינו חסר תחתית. בדיוק כמו שיש גבול לכל פין, ככה יש תחתית לכל נרתיק. תחתית כפולה, אמנם, כי יש גם רחם, אבל גם תחתית כפולה היא תחתית. אישה, כמו גבר, היא בן אדם, כלומר אורגניזם זואולוגי עם מוח מפותח (ושם באמת יש הרבה תהומות, אצל שני המינים), ולא בהכרח מפלצת בולענית. ומעניין שדווקא טירזיאס, שהיה אישה, לא יודע את זה.
אורי ברנשטיין, משא טירזיאס, אבן חושן
- אורי ברנשטיין בלקסיקון לספרות העברית החדשה.
- הספר באתר הוצאת אבן חושן.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- לרשימה על ספרו של אורי ברנשטיין, על הפרסונה.
- לרשימה על ספרו של אורי ברנשטיין, עולם עובר.