אילן ברקוביץ', חרובים

אהבתי את 'תפוזים', ספרו הקודם של אילן ברקוביץ'. זה היה ספר חמצמץ-מתוק, מלא אור, שהתנועע בין רצון להשיב לשירה בכלל ולשירת האהבה בפרט את תמימותן האבודה, לבין מודעות מיוסרת לכך שמשורר מהזן התפוזי – כזה שמאוהב בשיריו ובעצמו, באהובותיו המפונטזות ובאהובתו הממשית – מציב את עצמו מראש במקום עדין, מלא ספקות וסתירות, מקום שהופך אותו ל'משורר כמו פעם': דמות תמימה עד חשד, מין טרובדור אגדי עם עיניים זורחות ופה מפיק מרגליות, שנעקר משורשיו ונקלע למדבר פוסט-מודרניסטי עוין וציני.

ספרו החדש, 'חרובים', פחות טוב מקודמו. נדמה לי שמלכתחילה הוא תוכנן להיות הקוטב המשלים של 'תפוזים' – כזה שלא מוותר על בשורת התום והשמחה, אבל מצרף לתמונה את הצד האפל של הירח, כלומר מחדד את תחושת החורבן שמלווה את המשורר, ומדגיש את המסכנות והתסכול והאלימות שבעצם היו שם תמיד. על הנייר זו תוכנית מצוינת, שמעלה על הדעת את 'שירי התום' ו'שירי הניסיון' של הרומנטיקן האנגלי וויליאם בלייק – להתחיל בספר בהיר ותפוזי ולהמשיך בספר אפל וחרובי, ובעצם לרמוז שהם שני צדדים של אותו מטבע. אלא שתוכניות יפות לא תמיד מתגשמות כמו שרצית.

העובדה ש'חרובים' פחות טוב מקודמו אינה מעידה בהכרח על מה שזך כינה פעם "ירידת כושר הריכוז של המשורר", אלא על שני קשיים אחרים. קושי אחד הוא נסיבתי או ביוגרפי: פרסום 'תפוזים' היה בשביל ברקוביץ' מאורע מכונן שלווה בתקוות גדולות, והעולם ענה אמן. יצחק לאור פרסם ביקורת משבחת על הספר, ובני ציפר העניק לברקוביץ' טור במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', שמוקדש לסקירת אירועי שירה צעירה. ברקוביץ' ניגש למלאכתו העיתונאית-ביקורתית באותה רוח שאפיינה את 'תפוזים', רוח של תמימות נעורים מופזת וחולמנית, של מי שנושא בגאון את בשורתה המטושטשת, הלא לגמרי מנוסחת או מבוררת, של 'השירה הצעירה', וגילה שהחיים לא פשוטים. הוא נתקל מיד בביקורת חריפה, לא פעם דווקא מצד הציבור שאת אהבתו ביקש: המשוררים הצעירים עצמם.

אפשר לשער שהשנתיים האחרונות בחייו לא היו קלות. הוא נחשף לג'ונגל הכתיבה הביקורתית, וסבל לא מעט. לסבל הזה יש עקבות די ברורים בכמה משירי 'חרובים', אלא שאלו עקבות בעיתיים. כשברקוביץ' מאבד את רוחו הטובה, התפוזית, משהו מתקלקל באיזונים הפנימיים של שירתו. הוא גולש לטון מתגונן ומתלונן מדי, לאירוניה מרירה ולא משכנעת, ובעיקר פותר מהר מדי, במין חיפזון כוזב, את הקונפליקט בין חדוות השירה המפעמת בו לבין העלבונות הקטנים שפוגמים בה. לא שהשירים רעים, אבל התפוזים הרעננים הפכו לחרובים קצת בנאליים.

וכאן אנחנו נוגעים בקושי העקרוני יותר של שירי 'חרובים', שאינו קשור בהכרח לאירועי השנתיים האחרונות (מה גם שחלק משירי הספר נכתבו לפני כן, במקביל לשירי 'תפוזים'). כשברקוביץ' נישא על כנפיה של חדוות שירה חסרת עכבות הוא כותב היטב, אבל יכולתו להתמודד עם כאב וזרות, ובעיקר עם קונפליקטים לא פתורים, די מוגבלת. זה ניכר, למשל, בסדרת השירים הפוליטיים או הלאומיים בספר החדש, שבהם מבכה ברקוביץ' את מותם של נרצחי האינתיפאדה מהצד היהודי. אפשר לכבד את הרצון לחרוג מהנימה השמאלית השולטת היום בשירה הצעירה – אבל שיריו של ברקוביץ' סנטימנטליים ושטחיים לא פחות, לפעמים יותר, משירי המחאה הפרו-פלסטיניים שכנגדם, כמדומה, הם מתריסים.

ובכל זאת יש בספר החדש שירים מצוינים, כמו זה שמצורף לרשימה. השיר עוסק בסקס שנתפס בעיני המשורר כ"חוטא" או "סוטה" – כפי שנרמז בביטוי "סדום ועמורה" – ויופיו מבוסס על האיזון שהוא יוצר בין המשורר והאהובה: לא ברור למי משניהם קשה יותר ובאיזה מובן, מי מבוהל יותר, מי מטייל בתוך מי ומי חודר לתוך מי.

אילן ברקוביץ', חרובים, אבן חושן

• אילן ברקוביץ' בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
• רשימה של מנחם בן ב-nrg.
• דפנה שחורי על הספר.
• רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
• עמיחי שלו משוחח עם אילן ברקוביץ' ב-ynet.