כששמעתי לראשונה על אנתולוגית שירי הכדורגל "קורה פנימית" התגובה שלי היתה ספקנית ואולי גם חרדה במקצת. הרעיון נראה לי מצד אחד כמו גימיק, ומצד שני עורר בי פחד עתיק, כזה שליווה אותי בילדותי ובנעורי, מכל הקשר חברתי שמצטיין בגבריות בלעדית או מופגנת מדי: בסיס צבאי, ישיבה, בית כלא, אצטדיון כדורגל.
כשהתחלתי לקרוא החשש התחלף בהתלהבות. קודם כל נזכרתי בחיבה שלי לאנתולוגיות. השירה הישראלית ענייה מאוד באנתולוגיות טובות, ואלה שמתפרסמות הן לעתיים קרובות בעייתיות למדי. לפני יותר משנה, למשל, ראתה אור האסופה "וקראתי לכך אהבה", אנתולוגיה של שירי אהבה ישראליים. מאה ועשרים משוררים בדיוק השתתפו בה, כל אחד תרם שיר אחד בדיוק, והשירים סודרו בסדר אלפביתי על פי שמות המשוררים, ממש כמו רשימת כל חברי הכנסת או רשימת בוגרים של מוסד חינוכי, שבה השירים משמשים כתצלומי פספורט.
פירוש המילה אנתולוגיה ביוונית עתיקה הוא זֵר. אנתולוגיה היא סידור שירים, על משקל סידור פרחים. העניין הוא לא רק לבחור שירים מעניינים אלא גם לשזור אותם בדרך אפקטיבית – להניח אותם בסדר שיאפשר להם להצטרף לרשת של סיפורים וטיעונים מרומזים החורגים הרבה מעבר לשיר הבודד. לשירים יש מין נטיה פנימית להתחבר ולהוביל לשירים אחרים, ולפרוש אגב כך קשת רחבה של אפשרויות חיים ומחשבה. מטרת האנתולוג היא לרכב על הנטיה הזאת, לזהות את מסלוליה ולרמוז עליהם למען הקורא. כאשר משה דור, עורך "וקראתי לכך אהבה", החליט לסדר את השירים על פי האות הפותחת את שמות המשוררים, הוא ויתר מראש על רוב עבודת העורך והחליף אותה במין עבודת מזכירות. התוצאה היתה אסופת שירים מגוונת, אך גם שרירותית ומתסכלת.
כשמתחילים לקרוא את "קורה פנימית", לעומת זאת, מגלים שהעורך, גלעד מאירי, הקדיש מחשבה רבה לסידור השירים: לשאלה מה יפתח את הספר, לאן ללכת משם ובאיזה קצב, מתי לסטות מהנתיב ולאיזה כיוון. חשוב היה לו שנראה משהו שהוא ראה, משהו שקשור למפגש בין עוצמתו הרגשית והאסתטית של המשחק לבין הכישרון האלכימי המיוחד של משוררים – להפוך הכל, גם כדורגל, למקור של משלים מורכבים על יופי, מאבק, מסירות, התרסה וכאב, אהבת בן לאביו, אחוות גברים, תשוקה ואכזבה, תחושת ביחד מסחררת מול בדידות או ריקנות. למרבה הפלא ההקשרים האלה, שהופכים את הכדורגל שוב ושוב לסימן או דימוי של משהו אחר, לא מטשטשים את החושניות המיוזעת והתזזיתית של המשחק אלא מדגישים אותה.
כמה שירים הפליאו אותי כאילו קראתי אותם לראשונה למרות שהם מוכרים לי, וגם זה משהו שאנחנו מצפים מאנתולוגיה, שתהפוך שירים ליפים אפילו יותר בזכות תיבת התהודה שהיא מעניקה להם: שיר של יהודה עמיחי, למשל, שבו מצוייר מגרש כדורגל נטוש שכל מי ששיחק בו כבר מת, גבולותיו נמחקו ונותרו רק שני שערים, שער הדין ושער הרחמים. או שיר של אמיר גלבוע שבו הוא שומע מרחוק, בשעת ערב, קהל אוהדים מריע "אל אל ישראל", ובמקום לצייר בעיני רוחו מגרש שמשחקות בו שתי נבחרות לאומיות, הוא שוקע בפנטזיה מכושפת – אך גם אירונית – שבה האוהדים ניצבים כעם אחד סביב יעקב הנאבק עד עלות השחר באיש המסתורי, זה שהעניק לו את השם ישראל "כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל", ומריעים לבן התמותה במאבקו עם אלוהיו.
אבל השיר היפה ביותר בעיני באנתולוגיה הוא שירו של המשורר האירי פול דרקן, שליאור שטרנברג תרגם, המצורף לרשימה. השיר הזכיר לי את החששות שבהם ניגשתי לאנתולוגיה ומוסס אותם ואותי לגמרי. כדורגל כמו שמתואר בשיר הזה אשמח לשחק כל חיי.
קורה פנימית, אנתולוגיית שירת כדורגל, עורך: גלעד מאירי, מדיה 41
- ראיון שערכה כרמית ספיר-ויץ עם העורך גלעד מאירי ב-nrg.
- רשימה של אילן ברקוביץ ב'הארץ'.
- רשימה של ארז שוייצר ב'הארץ'.
- קובי אייל משוחח עם עורך האנתולוגיה גלעד מאירי.
2 תגובות
ביקורת מצוינת לספר מצוין! מסכימה כמעט לכל מילה (משום שבעיניי יש שירים אפילו חזקים יותר משל דורקן בספר).