הגליון העשרים של "מטעם" מזמין סיכום ביניים, והמסקנה שמסתמנת כאשר סוקרים את הגליונות שראו אור עד כה היא שלצד העיסוק במה שעורך כתב העת מכנה "מחשבה רדיקלית", "מטעם" מוקדש כמעט אך ורק לשירה צעירה. רוב המשוררים המפרסמים בו הם משוררים לא ידועים או בתחילת דרכם, לפני ספר ראשון או מייד אחריו. מקומם של משוררים מבוססים יותר הוא קטן יחסית, ופרט ללאור עצמו מצאתי רק שישה כאלה בכל עשרים הגליונות: אהרן שבתאי, חדוה הרכבי, דליה פלח, שרון אס, ליאור שטרנברג וטל ניצן.
"מטעם" הוא איפוא כתב עת לשירה צעירה, והוא פועל לכאורה במשבצת דומה לזו שפועלים בה "הו!", "מעיין", "כתם", "דקה" וכו'. אלא שעורכיהם של כתבי העת הנ"ל הם עצמם משוררים צעירים למדי, שעוסקים בקידום ידידיהם לאמונה ולדרך, שרובם צעירים כמותם. את "מטעם", לעומת זאת, עורך משורר מבוסס ומצליח המבוגר לפחות בשנות דור מרוב המשוררים המפרסמים בו. אפשר אולי ללמוד מכך שלאור חש בודד ומנוכר בקרב בני דורו שלו ומחפש נחמה בדורות הבאים – אסטרטגיה שאני מבין ומחבב.
גם כתבי העת הוותיקים "עכשיו" ו"הליקון" קידמו תמיד משוררים צעירים, וגם שם העורך כבר לא צעיר במיוחד. אלא ש"עכשיו" ו"הליקון" הם כתבי עת רב-דוריים באופן מובהק, וזה אחד ממקורות הכוח שלהם. והם שונים מ"מטעם" באופן נוסף: גבריאל מוקד ידע תמיד להתחבר לא למשוררים בודדים אלא לחבורות משוררים תוססות ועצמאיות, שנעזרו בו והתנתקו ממנו במין תנועה גלית שהפכה את "עכשיו" לאקורדיון שממשיך לנגן על אף שהיושבים מסביב למדורה התחלפו בינתיים חמש או שש פעמים. אצל אמיר אור אפשר לזהות תופעה דומה, הקשורה לכך ש"הליקון" הוא כתב עת הפועל מתוך זיקה הדוקה לבית ספר לשירה, שחלק ניכר מהמשוררים הצעירים הבולטים בשנים האחרונות (וביניהם גם כאלה המרבים לפרסם ב"מטעם", כאלי אליהו ומאיה קופרמן) למדו בו ופרשו ממנו לאו דווקא עם תעודת משורר, אלא עם רשת של קשרי אחווה ויצירה עם בני דורם. כשמתבוננים ב"מטעם", לעומת זאת, מזהים קודם כל דמות מורמת מעם במרכז, וסביבה משוררים צעירים שאולי נושאים אליה את עיניהם, אך אינם מתעניינים זה בזה.
העובדה הזאת מקנה ל"מטעם", שהשירה הצעירה המתפרסמת בו היא לעתים קרובות מעניינת ואפילו משובחת, אופי סטרילי במקצת, נזירי ונוגה, שמודגש באמצעות הגרפיקה חמורת הסבר של כתב העת. ההרגשה היא שאנחנו נכנסים לבית מרקחת של רוקח סמכותי אך אקסצנטרי שמאזין בפנים חתומות לתלונותינו, ופונה מייד להכנת התרופה שאת רכיביה הוא שולה מצנצנות שמקושקש עליהן משהו בהומיאופטית עתיקה: קח תרגום או מסה של שמעון זנדבנק, הוסף מיליגרם יעקב ביטון ועוד כמה תמציות עלומות מדודות בקפידה (בעיקר משוררים שאת שמותיהם מעטים מכירים לעת עתה, כמו תהל פרוש, שאחד משיריה היפים הכלולים בגיליון מצורף לרשימה), מהל את הכל במשרה טרייה שהוכנה מעלי תה שירשנו מאבותינו האהובים מרקס ופרויד, טפטף לפיך ויוקל לך.
בריאיון לynet שנערך לכבוד הגיליון החדש, דיבר לאור על החשיבות שהוא מייחס ל"אליטיזם" – מושג שמעורר בי חשדנות כמעט אוטומטית – ויש לומר שהחיבור של רדיקליות פוליטית ואליטיזם, או של שירה צעירה ואליטיזם, אינו מובן מאליו, וכרוך בסתירה או לפחות במתח פנימי חריף. מי שמצהיר על עצמו שהוא רדיקלי ועם זאת אליטיסט מסגיר רצון למלא את תפקיד המהפכן הרומנטי והרודן הנאור גם יחד, ולעצב הכל בצלמו, או לפחות בצלמה של העילית המסתורית, כת בני האור העתיקה והסודית, שהוא מייצג. הסתירה הזאת היא אחד הקווים הבולטים בדמותו של העורך יצחק לאור: היא מסבירה את ייחודו של כתב העת, אך היא מסבירה גם למה "מטעם", למרות טעמו הטוב ופתיחותו המבורכת לשירה צעירה, מצליח כבר עשרים גליונות להיות עצוב ובודד בדיוק באותה מידה. לא יזיק לו שינוי כיוון, אולי אפילו ריענון גרפי מסויים, מגוון רחב יותר של נקודות מבט, קצת יותר חופש פנימי.
מטעם 20, עורך: יצחק לאור
- עמוד הגליון באתר 'טקסט'.
- עמוד הגליון באתר 'מטעם'.
- העורך יצחק לאור בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- לרשימות על מטעם 14, מטעם 13, מטעם 12.
2 תגובות
יש ברשימה הזאת הצלחה בתחום נדיר – הבנת המכאניזם של מערכת והתחקות אחר המהות של מה שמאחורי הגיליון הנראה, המודפס. הבחנה מעולה שאפשר אולי לשכפל בהתבוננות על מערכות דומות בשדה הספרותי הישראלי.
בעניין הגרפי – הסיבה לדעתי היא טריוויאלית עד דמעות – 'מטעם' הוא כתב עת עני, לכן העיצוב מינימליסטי, אם כי המינימליזם משרת את התחושה שהטקסט נמצא במרכז, בניגוד מבורך לעומס הויזואלי בו אנו מופצצים מכל עבר.