אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון

אחד הדברים היפים ביותר שאלמוג בהר כתב אינו שיר או סיפור אלא המסה "חלומות באספניה", שאפשר למצוא בקלות ברשת. זוהי רשימה אוטוביוגרפית חריפה ומורכבת שמשולב בה טיעון פוליטי ותרבותי רחב יריעה. ראשית המעשה במות סבו של בהר, דובר ספניולית ממוצא סטמבולי, שמשפחתו היגרה בראשית המאה העשרים לגרמניה. בגרמניה הצטרף הסב לתנועת "החלוץ", הכיר שם את רעיתו, ונמלט עימה בסוף שנות השלושים לדנמרק. לאחר מלחמת השחרור עלו שניהם ארצה, וחינכו את צאצאיהם להיות ישראלים גאים.

מות הסב היכה בנכדו, ובהר מוכה הצער קישר את האובדן לשפותיו הרבות של הסב שלא היו לשפותיו שלו, בעיקר לספניולית. לאחר מכן, בתהליך מורכב, הוא הבין שלא כל מה שנדמה לו שאבד אכן אבד, שהספניולית עדיין חיה, ולאובדן נוסף מימד של התגלות. אלא שלהתגלות נוסף גם מימד חריף של התפכחות – התפכחות מהזרם המרכזי של התרבות הישראלית, שבשמו של צופן ציוני ואשכנזי וחילוני עודד את בהר להתנכר לעבר התרבותי של משפחתו, שמלבד ספניולית ודנית וגרמנית אפשר למצוא בו גם יהודית בגדדית, כלומר ערבית.

וכך התחיל תהליך החזרה בתשובה של בהר. זו אינה חזרה בתשובה במובן הרגיל – בהר נולד למשפחה מסורתית והוא עדיין קשור מאוד למסורת – אלא חזרה בתשובה רגשית ותרבותית. בהר החליט לחזור למקורותיו המוכחשים, כלומר למזרחיותו ולדתיותו, אלא שלמקורות המוכחשים האלה הוא חוזר בלי להתנתק ממקורותיו האחרים, בין השאר מהצדדים המערביים והחילוניים של ישראליותו.

את ספר הביכורים של בהר, "צמאון בארות", שיבחתי מאוד, תוך הדגשת הההבט הניאו-מזרחי של השירים. בשבחי לספר השני אני מעדיף להתרכז בהבט הניאו-מסורתי שלהם – כלומר בעיסוק של בהר במרחב הסבוך שבין דת וחילוניות או בין חילון וחזרה בתשובה.

הספר נפתח בשיר החוזה בשורותיו הראשונות את התפקרותו של אלוהים. יש בספר שירים תיאולוגיים או מיתולוגיים לא מעטים, שבהם אלוהים של בהר לא רק מתפקר, ובעקיפין מתאבד, אלא גם נולד ומתהווה. אלא שאלוהי ישראל אינו שייך למחלקת האלים הנולדים והמתים. החשד המיידי הוא שבהר הוא משורר חילוני, ואם הוא דתי, הרי שזו דתיות לא בדיוק מסורתית.

החשד הזה שגוי מן היסוד ומבוסס גם יחד. חזון אלוהים הנעלם של בהר אינו אלא חזון החילוניות שממנו הוא רוצה להתפכח. והחזון הזה טבוע בעצמותיו. דומה שהחילוניות בעיני בהר היא מין מלך גדול ונורא, שבהר אמנם מורד בו למען מלך גדול ונורא אחר, ובכל זאת מכיר בכוחו. וכך, בין מלך שמורדים בו ומלך שרוצים להשיב לו את כתרו, נולד בליבו של בהר החזון הנוצרי והניטשיאני והאוניברסלי אך הלא בדיוק יהודי הזה, חזון מות האלוהים.

החילוניות היא נקודת המוצא של בהר, מין בת-שיח פנימית שהוא לא מפסיק למדוד בעזרתה את דתיותו, את כמיהתו למקורות, את יכולתו להתקרב אליהם בלי להתרחק מעצמו. התנועה הסבוכה הזאת היא שמעניקה לשיריו את איכותם המיוחדת, את המסתורין שלהם, את טעם המרד והחידוש שיש בהם, שכולם ניכרים היטב גם בספרו השני. זוהי תנועה הפוכה לכאורה, אך גם דומה מבחינות רבות, לזו שעשתה השירה היידית והעברית-אשכנזית בסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20: היא באה מקרקע יהודית ונטעה בה את חילוניותה, ואילו הוא בא מקרקע חילונית ומנסה לטעת בה את בארותיו היהודיים. כך או כך אלוהים זוכה בדמות אנושית מאוד, חצויה ומודעת לסתירותיה.

ייתכן שההקשר הזה נראה לי פורה להבנת שירתו של בהר פשוט משום שאני אשכנזי (או "אשכנזי נאור" כמו שמואיז בן הראש מכנה אותי בלגלוג מלטף שאני מקבל בחיבה מסוייגת), וייתכן שהוא פורה מסיבות עמוקות יותר. חילון וחזרה למקורות שתיהן תנועות מרתקות, ובשתיהן יש כמיהה לחיבור ותחושת יקיצה הכרוכה בהתגלות ובהתפכחות. ונדמה לי שנצליח להגשים את החזון של בהר (או את הפרשנות שלי לחזון שלו) רק אם נלמד לעשות את שתי התנועות בעת ובעונה אחת.

אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון, עם עובד

• אלמוג בהר על ספרו.
• מנחם בן על הספר ב-nrg.
• מרחב אישי של אלמוג בהר באתר הזמנה לפיוט.
• דפנה שחורי על הספר.
  
• רשימה של ניסים קלדרון ב-ynet.
• אביטל קשת על הספר.
• לרשימה על ספרו הקודם של אלמוג בהר, "צמאון בארות".