אדם רצון, צריך להילחם במובן מאליו
אדם רצון כותב את שיריו מתוך תחושה מאיימת של ריקנות, שכחה, שתיקה – של התנדפות הזיכרון, של מחסור בשפה. באחד השירים הוא מספר איך במות אמו לא היו לו מילים
אדם רצון כותב את שיריו מתוך תחושה מאיימת של ריקנות, שכחה, שתיקה – של התנדפות הזיכרון, של מחסור בשפה. באחד השירים הוא מספר איך במות אמו לא היו לו מילים
אי אפשר להתעלם מספר הביכורים של אורין רוזנר. יש לו שם נהדר, "גורי רוח", שקולע למקום הכאוב שממנו הוא נכתב, איפשהו על הגבול בין ספר ילדים, "גן גורים", למשל, לבין
ספרי ביכורים טובים יש מהרבה סוגים – המתריס, הזהיר, המודע לעצמו, השאפתני – אבל ספר ביכורים כמו של שי שניידר-אילת, שבו משוררת בעלת עוצמה מתגלה בבת אחת במלוא כוחה, פוגשים
נעה שחם העניקה לספר השירים השני שלה את השם "כולנה", מילה שמוכרת לדוברי עברית בעיקר ממזמור "אשת חיל" ממשלי – "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה". קשה שלא
לספרה השני של ריטה קוגן יש שם נהדר, "סוס בחצאית", שמעלה על הדעת את "ענן במכנסיים", הפואמה המפורסמת של ולדימיר מאיאקובסקי, ומעניין לחשוב אחר הזיקה והפער בין השמות – בין
בספרו השלישי של יעקב ביטון, "אחותי בזוהר", יש הרבה שורות שיר עתירות יופי שכתובות בעברית כמו-עתיקה, אפלולית וזוהרת גם יחד, שיש לה טעם וניחוח תנ"כיים מאוד. ולא רק יופי יש
אי אפשר להחמיץ את העובדה שיאיר דברת שייך לחבורת "הו!". את "מלאך ראשון", ספר הביכורים שלו שפורסם זה עתה, ערך מנהיג החבורה, דורי מנור; הספר מוקדש "לדורי מנור ומשה סקאל
משהו טוב קרה לאופיר משרקי בדרך מ"יותר מ-7", ספרו הראשון שראה אור לפני כשלוש שנים, ל"יומני היקר", ספרו החדש. משהו התבהר אצלו, נעשה מדוייק יותר, גלוי יותר, ובעצם פשוט יותר
את הקריאה בשיריה החדשים של עירית כץ אפשר לפתוח בשיר "התעוררות": הוא מספר על אנשים שחיים בבתי סירה, שהאדמה שלהם היא מים, שביתם קשור למקומו לא ביסודות אלא ביתדות וחבלים,
חגית גרוסמן הקדישה בשנים האחרונות מאמצים רבים להתבסס כסופרת, ופרסמה לא פחות משלושה ספרי פרוזה, שני רומנים ומבחר סיפורים קצרים, אבל הקריאה בספר שיריה הרביעי, "ספר הגוף", מגלה שהיא עדיין
לספרה השלישי של סיון בסקין יש שם יפה וחזק, "אחותי יהונתן", שמעלה מייד על הדעת את מסורת שירי יונתן, זו שנמשכת מ"צר לי עליך אחי יהונתן" של דוד המלך דרך
קסמם המיוחד של שירי עופר גורדין ניכר כבר בשם ספרו, "עלי להעיר מישהו מת." מה זאת אומרת להעיר מישהו מת? זה טוב או רע? זה אפשרי בכלל? ואם כן, באיזה
כמעט כל שירי "הדלתא של חייך" – ספרו החדש, החמישי, של יקיר בן-משה – עוסקים באהבתו לשני בניו הרכים, איתמר ומיכאל. המגמה הזאת, להתמקד בשירי אבהות, ניכרה היטב כבר בספרו
שגיא אלנקווה הוא משורר משונה, בכל המובנים של המילה, גם במובנים הטובים, שכותב שירים משונים למדי, מיוחדים ומקוריים אך לפעמים גם מוזרים במקצת, וספרו החדש, החמישי, הוא אולי המשונה בספריו,
"שירה היא מחסה, היא חיק/ מקום להתנחם עם רדת הבדידות/ למצוא בו מנוחה", קובעת הסופרת והמשוררת איריס אליה כהן בשיר שפותח את "פלא", ספר שיריה השני. ברוב שירי הספר היא
תמר לוסטר, שספר שיריה הראשון, "מוציאה לפועל", ראה כעת אור, היא לא רק משוררת אלא גם עורכת דין, אם כי מדובר בעורכת דין מיוחדת מאוד, ומשתי בחינות לפחות: היא מתמחה
לספרה של המשוררת אנה שם יש שם יפה במיוחד, "מלים שפרחה נשמתן", וגם לה עצמה יש שם יפה במיוחד, "אנה שם", אלא שלא מדובר בשם ממש אלא בפסבדונים או שם
למה שמבקר יפסח על ספר שירה שראוי לכתוב עליו? יש הרבה סיבות, אבל לפעמים זה קורה דווקא בגלל שיתרונותיו של הספר גלויים מדי, בגלל שבספר יש משהו שנראה למבקר פתייני