משוררים פחות צעירים

גיורא פישר הוא משורר יוצא דופן, שהתחיל לכתוב מאוחר מאוד, בשנות החמישים לחייו, ועשה זאת בעקבות נפילת בנו, מרום פישר, ב2002 בג'נין. ספר שיריו הראשון, "אחרי זה", שעסק בעיקר בשכול,

"כל שמותי", ספר שיריה החדש של הפסיכואנלטיקאית דנה אמיר, הוא מבחר מארבעת ספריה הקודמים, שנוספו לו מחזור שירים חדש ואחרית דבר שבו אמיר מנסחת את האידיאולוגיה הספרותית שלה באמצעות פרשנות

באחרית הדבר שתרם ל"שלל" – מבחר מקיף משירת אמיר אור המתפרש על פני יותר משלושה עשורים – קובע רפי וייכרט שהתיחסותם של קוראים ומבקרים לשירת אור היתה לעיתים קרובות בלתי

אחרי עשרה ספרי שירה רואה כעת אור מבחר מקיף משירתו רפי וייכרט, שמכיל שירים מכל ספריו לצד שירים חדשים. וייכרט נטה לאחרונה לפרסם ספרים שמרוכזים בצורה ספרותית יוצאת דופן (שירים

אהבתי מאוד את "מלכה עירומה", אנתולוגית שירי המחאה הנשית בעריכת דורית ויסמן שראתה אור לא מזמן. אהבתי אותה משתי סיבות – בזכות  פתיחותה של ויסמן לקולות וסגנונות כתיבה רבים ושונים, ובזכות

שני כינוסי שירה שראו אור בשבועות האחרונים – "שירים 1970-2012" של יותם ראובני ו"אוצר שירים 1975-2005" של אילן שינפלד – הזכירו לי שפעם, עד לפני כעשר או חמש עשרה שנה,

אחד הדברים הכי יפים ושוברי-לב שאפשר למצוא ב"אחטא ואשוב", ספר שיריה השלישי של חוקרת התלמוד רוחמה וייס, הם שירי-תפילה, או פשוט תפילות, שאפשר לאפיין כ"תפילות שליליות". לא משום שהמתפללת רוצה

"מבוא לבלשנות מינית", ספרו השמיני של רמי סערי, הוא ספר מצויין שזכה לשם מוצלח במיוחד. בעיני זה ספרו הטוב ביותר, וכדי להבין למה כדאי לחשוב על שני היסודות שמרכיבים את

בשיר שהעניק לספרו החדש של מואיז בן הראש את שמו, "שפת הים", מספר המשורר שנמאס לו מבני אדם ושפותיהם. "שבעתי שפות אנוש", הוא כותב, "ועתה אכתוב בשפת הקצף והגלים." קשה

יוסף עוזר הוא אחת הדמויות המרתקות בעולם השירה הישראלי. הוא מיוחד במינו – משורר חרדי שכותב שירה חילונית. כשקוראים את שיריו קשה לנחש שהוא חי חיים חרדיים. לכל היותר אפשר

בין ספר שיריו החדש של יקיר בן משה לספרו הקודם מפרידה תהום – מצב הרוח שלהם שונה בתכלית. הספר הקודם, "תנשום עמוק, אתה נרגש" הוקדש לקושי הגדול של המשורר לאהוב

אפרת מישורי היא אחת המשוררות המוכשרות והמרתקות ביותר בדורה – הדור שהתחיל לכתוב בשנות השמונים, בזנבו של העידן המודרניסטי בשירה הישראלית. אפשר לכנות את הדור הזה "דור הביניים", משום שהוא

את רובי שונברגר אני מכיר מאז שנות השמונים, כשערכנו יחד עם אלון אלטרס וחזי לסקלי את הגיליון היחיד של כתב העת "מקום". בבתי הקפה הספרותיים של אז הדביקו לארבעתנו את

את שיריה של ליאורה בן יצחק פגשתי לראשונה בגיליון 24 של "מטעם", כתב עת שחסרונו מורגש. משהו בחמשת שיריה שפורסמו שם היה מטריד, מסקרן, לא מפוענח. אפשר היה להבין שאלה

בדידות או נידחות היא חוויה מורכבת מבחינה רגשית, אבל גם מבחינה מטאפיזית. הבודד נמשך או נדחק לשוליו של העולם, הרחק מהמרכז שבו לכאורה מתנהלת חגיגת החיים האמיתית, אך בה בעת

טל ניצן קופצת קפיצות מסתוריות מספר לספר, ובספר שיריה החמישי, "להביט באותו ענן פעמיים", היא נוסקת ועפה. זה ספר מופלא – בוטח, מדוייק, חכם. המבנה שלו מושלם: שני מחזורים של

רפי וייכרט עסוק בשנים האחרונות בניסויים צורניים מפתיעים ויוצאי דופן. יש בניסויים האלה פרדוקס או סתירה פנימית – הם נולדים מתוך כמיהה לצורה פיוטית הדוקה ותובענית, כזאת שתטיל על המשורר