שירת מחאה

גיליון "הליקון" החדש הוא יוצא דופן: יש לו עורכת אורחת, המשוררת רחל פרץ, ורבים מהשירים הכלולים בו שונים באופן קיצוני מאלה שבדרך כלל מתפרסמים בכתב העת: הם הרבה יותר פרועים

גיבוריה ויוצריה של אנתולוגית השירה "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות" הם האזידים – כך הם מכנים את עצמם, אם כי מקובל יותר לכנותם "יזידים" – מיעוט כורדי המונה כמיליון נפש

ידעתי שרמי דיצני (1950-2012) הוא משורר פלאים, מגדולי המשוררים הישראלים בדורו, לא פחות משמעותי מחזי לסקלי ז"ל, אז למה כל-כך הופתעתי כשפתחתי את כרך כל שיריו, "שירים בבשר המיוסר" בעריכת

'גולדה אמרה לא', ספרו החדש של המשורר וחוקר הספרות יוחאי אופנהיימר, שפירסם לאחרונה גם רומן ראשון, מוקדש למלחמת יום כיפור. במונחי ההווה הישראלי מדובר במלחמה עתיקה, כמעט פרה־היסטורית: מלחמה שהתנהלה

ספרה השני של סיגל בן יאיר נפתח בשני שירים יוצאי דופן שמטילים צל או שופכים אור על הספר כולו. זה צמד שירי בת-אם – שירים שבת כותבת לאמה – ולראשון

הטבעונות עולה וצומחת, והנה היא פורצת בקול גדול אל השירה העברית, בעזרתו של המשורר חן ישראל קלינמן. סימן מבשר לפריצה התגלה לפני קרוב לשנה, בגיליון 104 של "הליקון", שבו חבר

יש חילונים שאומרים, בנימה שיש בה התנשאות, שלדתיים קל יותר, יש להם אמונה, והאמונה חוצצת ביניהם לבין ריקנות החיים שהחילונים מעזים להתמודד איתה במישרין – מסוג ההכללות שגם מעט האמת

ספר הביכורים המרשים של מי-טל נדלר מצרף אותה לסדרה משמעותית של משוררות ומשוררים צעירים שנותנים ביטוי לחוויה דומה – לתחושות קשות של ניכור ודחיה שמעוררת בהם המציאות הישראלית. אפשר להיזכר

"אור יום" מכיל את כל תרגומיו של דוד ויינפלד לשיריו של צ'סלב מילוש, המשורר הפולני הגדול, חתן פרס נובל, שחייו השתרעו על פני רוב המאה העשרים – מהולדתו ב1911 בליטא,

ספר הביכורים של ערן צלגוב הזכיר לי נשכחות משנת 2005, שהייתה כזכור שנת ההתעוררות הגדולה של השירה הישראלית הצעירה, כאשר הופיעו בבת אחת כתבי העת "מטעם" "הו!" ו"מעין". למרות שההתעוררות

אהבתי מאוד את "מלכה עירומה", אנתולוגית שירי המחאה הנשית בעריכת דורית ויסמן שראתה אור לא מזמן. אהבתי אותה משתי סיבות – בזכות  פתיחותה של ויסמן לקולות וסגנונות כתיבה רבים ושונים, ובזכות

בשיר שהעניק לספרו החדש של מואיז בן הראש את שמו, "שפת הים", מספר המשורר שנמאס לו מבני אדם ושפותיהם. "שבעתי שפות אנוש", הוא כותב, "ועתה אכתוב בשפת הקצף והגלים." קשה

ספרה הראשון של יודית שחר ראה אור ב2009, כשנתיים לפני מחאת האוהלים. בספר בלטו שירי מחאה כנגד השיטה הכלכלית שמחדדת את הניגוד בין עשירים ועניים אך גם קושרת בין גורלותיהם:

כותרת המשנה של האנתולוגיה "מלכה עירומה" היא "שירת מחאה חברתית נשית", וזאת כותרת בהירה ונגישה מאוד, אבל נדמה שדווקא בהקשר הזה יש במילה "מחאה" משהו קצת חלש ומעורפל מדי. עדיפות

מה שבולט ב"הפרת סדר", ספר הביכורים של בעז יניב, הוא החיבה המופגנת שלו למפגשי אהבה ופוליטיקה או אלימות ויופי. נכון שמקובל לראות בשירה פוליטית ושירת אהבה ניגודים – אחת זועמת

לספר הביכורים של מיטל ניסים יש שם חד וחזק, "פרובינציאלית". השם נוגע באחד הצירים המרכזיים של שירתה: המרחק מתל אביב, בירת התרבות והשירה הישראלית. יש יסוד פיזי במרחק הזה אבל

רומן בָּאיֶמְבָּאיֶב, שמת לפני כשנה צעיר מדי, בן 55, לא היה רק משורר אלא גם אמן פלסטי ופילוסוף רחוב – מין דיוגנס-בחבית או סוקרטס-במבטא-רוסי של שוק הכרמל – ובעיני עדה

"כּוּשִילָאִמָאשֶלָהֵם" הוא מבחר מלהיב של תרגומי שירה שחורה. שמו של המבחר פרובוקטיבי, וגם בביטוי "שירה שחורה", שעורכי המבחר משתמשים בו כדי לאפיין את השירים הכלולים בו, יש משהו מבלבל. אם