תוכן וצורה

מה שבולט בספרי הביכורים של דנה מרקוביץ' ומעין שטרנפלד הוא יחסן הרגיש למורשתן המשפחתית – האם, האב, ומה שביניהם – ולהשפעתה על שירתן, ומעניין לעקוב בעזרתן אחר הזיקות הסבוכות שבין

לצד פריחת ההייקו העברי, שסיפרתי עליה לפני שבועיים, ניכרת בשנים האחרונות פריחה של ז'אנר נוסף ששוכן על גבול השירה וחותר להתייצב במרכז תשומת הלב: שירים או פואמות בפרוזה. מדובר ביצירות

יהיה מעניין לקרוא פעם, אולי עוד עשר שנים, ספר על תולדות ההייקו הישראלי. סביר להניח שספר כזה ימקם את התופעה בהקשרה הרחב, כחלק מנדידתו של ההייקו מיפן לאירופה ומשם לעולם

"מליון פחות אחת", ספר השירה הראשון של חוקר הספרות עודד מנדה-לוי, הוא הפתעה משמחת, כי מתגלה בו במין תמימות או שלמות מחודשת צורה ספרותית שמילאה לפני יותר ממאה שנה –

מבחר השירים החדש של אנדד אלדן, שחגג לפני כמה חודשים יום הולדת תשעים, הוא הזדמנות מצויינת לנסות להבין את אחד המשוררים היחודיים והחידתיים ביותר בתולדות השירה הישראלית. נקודת המוצא של

"קוד", ספרו החדש של ערן הדס – שמעבד את חמשת חומשי התורה לרצף של יחידות לשוניות הדומות לשירי הייקו – הוא פריצת דרך משמעותית ביצירתו, וכדי להבין למה, כדאי לומר

חוה ניסימוב נולדה בורשה ב1939, נלכדה בגטו, הוברחה ממנו על ידי אמה, התגלגלה בין מקומות מסתור עד שנאספה על ידי משפחה נוצרית, ובתום המלחמה חזרה למשפחת המוצא שלה ונשלחה לארץ.

שני ספרי שירה חדשים, של שי דותן וגלעד מאירי, וכתב עת חדש לשירה, "ננופואטיקה", מספרים סיפור מעניין על תולדותיה של חבורת משוררים אחת, קבוצת "כתובת", שאפשר לראות בו משל לשאלות

קשה שלא להיסחף אל תוך "צער גידול דלועים", ספרו העשירי של ערן בר גיל, מוזיקאי, משורר וסופר, ואם קוראים  את ספרו החדש כפשוטו, ולא רק כבדיה ספרותית, אולי גם גנן

רק לפני שנתיים זכה המשורר השוודי תומס טרנסטרומר בפרס נובל, וכבר רואה אור כרך כל שיריו בתרגום לעברית. לא רק המהירות מרשימה, גם הספר עצמו. מקובל לומר על שירתו של

התאהבתי בשירתה של לאה פילובסקי מייד כשקראתי את ספרה הראשון, "אמנות זה", שראה אור ב2010. היה משהו חזק ומפתיע בפואטיקה שלה, שהפגישה תכנים קודרים מאוד – פילובסקי מרבה לכתוב על

באמצע העשור הקודם הגיחה אל שוליה של סצינת השירה התל-אביבית המשוררת צאלה כץ ועוררה מהומה קטנה. כץ התמחתה במה שאפשר לכנות שירת רשת/גוף או שירת מחשב/אישה, כזאת שבוחנת את היחס

שני ספרי ביכורים חדשים, שניהם מצויינים, של נעמה גרשי וכרמית רוזן, מייצגים שתי מגמות מנוגדות, אולי משלימות, בשירה הישראלית הצעירה. יש דמיון מסויים בין המשוררות: שתיהן מדגישות את מחויבותן לפריפריה

"נופים חבושי עיניים", ספרו החדש של ארז ביטון, מתגלה מייד עם צאתו כאחד מספרי היסוד של השירה הישראלית, ובעצם של השירה העברית בכלל. ביטון עשה דבר דומה בשלושת ספריו הראשונים,

רוני סומק לא בדיוק כותב את שיריו, אלא גוזר ותופר אותם, מוסיף פאייטים, כיסים ורוכסנים, ולפעמים נעזר בגזרות שהוא שולף מעותקים מתפוררים של מגזין התפירה בורדה. מחט תקועה בין השפתיים

את רובי שונברגר אני מכיר מאז שנות השמונים, כשערכנו יחד עם אלון אלטרס וחזי לסקלי את הגיליון היחיד של כתב העת "מקום". בבתי הקפה הספרותיים של אז הדביקו לארבעתנו את

טל ניצן קופצת קפיצות מסתוריות מספר לספר, ובספר שיריה החמישי, "להביט באותו ענן פעמיים", היא נוסקת ועפה. זה ספר מופלא – בוטח, מדוייק, חכם. המבנה שלו מושלם: שני מחזורים של

רפי וייכרט עסוק בשנים האחרונות בניסויים צורניים מפתיעים ויוצאי דופן. יש בניסויים האלה פרדוקס או סתירה פנימית – הם נולדים מתוך כמיהה לצורה פיוטית הדוקה ותובענית, כזאת שתטיל על המשורר