שירת מחאה

"לרוחב", כתב העת החדש שמופץ חינם באינטרנט, הוא תחנה מרתקת בסדרת תהליכים שפוקדים בשנים האחרונות את השירה הישראלית. נפגשים בו שלושה אתגרים שהחיבור ביניהם מתבקש אך מורכב: הניסיון להיענות למהפכת

לכאורה "תנאים מוקדמים" הוא ספר ביכורים משותף של שני משוררים צעירים, מוחמד אגואני ויונתן קונדה, אבל למעשה הוא קצת (או הרבה) יותר מזה, ואפשר לראות בו ניסוי ספרותי מורכב שמוביל

לאור היה משורר משמעותי מראשית דרכו, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הוא הגשים כמיהה דו-משמעית שליוותה אותו תמיד, והצליח לכבוש את עמדת המשורר הסמכותי – משורר שהוא גם אב ומורה

בשלושים השנה האחרונות ראו אור בעברית ארבעה ספרי שירה של המשורר והמסאי הפולני זביגנייב הרברט, כולם בתרגומו של דוד וינפלד. כעת וינפלד כינס אותם לכרך אחד, הוסיף להם תרגומים חדשים,

2011 היתה שנת המהפכה, זו שהתרוממה במהלך הקיץ ושקעה עם בוא הסתיו, אולי כדי להמתין להזדמנות חדשה לפרוץ . תרומת השירה למהפכה היתה שולית. לא משוררים הלהיבו את המוחים בעצרות

משהו הצטלל ב"מעיין" בשבע שנות קיומו. הזיקה בין העמדה הפוליטית של כתב העת – שמאלית, מתנגדת, "מהפכנית" – לבין עמדותיו הפואטיות נעשתה ברורה יותר. התבהרה גם חשיבותו, כלומר העובדה שהוא

שיריה של סיגל בן יאיר עוסקים לעתים קרובות בעוני, כלומר במחסור בכסף על הקשיים הגדולים הכרוכים בו, אלא שיש הרבה סוגי עוני, ובעוני שבן יאיר מעצבת בולטים בעיקר יסודות מגדריים,

מתי שמואלוף, משורר צעיר יחסית שספרו השלישי ראה כעת אור, ממזג בשירתו שלוש מסורות חתרניות שקוראות תיגר על ההיסטוריה הרשמית של השירה הישראלית, כלומר על הניסיון לבסס אותה על מהפכת

האלימות המחרידה של מלחמת עזה לא הותירה רישום עז על החברה הישראלית – היא נותרה נאמנה  לעצמה – אבל השירה הישראלית הצעירה כמעט יצאה מדעתה מרוב כאב וזעם. בזריזות ראויה

יודית שחר מציגה את עצמה כמשוררת "חברתית" ואת שיריה כ"שירי מחאה". יש למחאה הזאת שלוש שכבות. ראשית היא מוחה כנגד עוניה שלה. שנית כנגד עצם קיומו של העוני, וליתר דיוק

כינוס שירתו של נתן זך בשלושה כרכים עבים עד מאוד מצדיק את הניסיון לעשות מין סיכום ביניים. הסיכום הזה לא פשוט, משום שאי אז בשלהי שנות הששים, אחרי כתריסר שנים

זה קרה מתישהו בין מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה – אולי סביב המהפך: ז'אנר שירי כל המלחמות בנוסח יפה ירקוני התחיל לגווע, ופינה את מקומו לז'אנר שירי המחאה האנטי-מלחמתיים

"צרחת היופי" אינו אוסף שירים אלא פואמה ארוכה ובעצם מין אפוס, כלומר שיר גיבורים מיתי, או לפחות מין פרודיה על אפוס. הגיבורה שלו – המשוררת והציירת חיה אסתר – מתגלה

המפתח להבנת ספר שיריו החדש של סמי שלום שטרית הוא שמו, "יהודים". אצל שטרית המילה הזאת מסובכת במיוחד, כי היא מתפרקת לשתי משמעויות מתנגשות, כמעט סותרות. ב"יהודים" הוא מתכוון הן

מה שאנשי "מעין" רוצים זה לקדם גרסה רוקנרולית של הספרות העברית. רוקנרול, סגנון מוזיקלי שפרץ לפני יותר מחמישים שנה ומיצה את עצמו תוך עשור וחצי, הוא סמל לרעיון קצת יותר

שפשפתי את עיני במבוכה כשקראתי את דברי השבח של הלית ישורון על שירי יעקב ביטון, המופיעים על גב ספרו הראשון. האם יתכן שהיא כותבת על ביטון שהוא "משורר טבעי, שהחיים