משפחה

שלומי חתוכה, שספר הביכורים שלו, "מזרח ירח", רווי בדימויים ירחיים, הוא הסמן המר והנואש – האפל, הלילי, הירחי – של ערס פואטיקה. בניגוד לעדי קיסר, שבשבילה ערס פואטיקה היא חגיגה

רונית ליברמנש-ורדי – משוררת, סופרת, מסאית, חוקרת מגדר – העניקה לספר שיריה השלישי שם יפה להפליא, שיש בו משהו מאורגן מאוד ועם זאת זר ומתריס: "התפוררות קוהרנטית". משמעותו של הביטוי

בתולדות שירתו של ארז ביטון אפשר להבחין בשני גלים גדולים ומובחנים של יצירה, שמעניין לנסות להבין את הזיקה ביניהם. בגל הראשון, שהסתמן בשנות השישים ונמשך עד שנות השמונים, הניח ביטון

כמו במרבית ספריה של רחל חלפי, גם בספרה החדש, "בלט על הקרח", אפשר למצוא שירים שנכתבו במשך עשרות שנים. זאת השיטה של חלפי: כשהיא מפרסמת ספר חדש היא לא אוספת

מה שבולט בספרי הביכורים של דנה מרקוביץ' ומעין שטרנפלד הוא יחסן הרגיש למורשתן המשפחתית – האם, האב, ומה שביניהם – ולהשפעתה על שירתן, ומעניין לעקוב בעזרתן אחר הזיקות הסבוכות שבין

את שירתה של שרון אס מניעה תשוקה גדולה לשוב אל המקור האבוד של התרבות והשירה, כלומר אל המיתוס, ולהעניק לו חיים חדשים. במילים אחרות: אס רוצה לכתוב מחדש, ובשפתה שלה,

עמיחי חסון – משורר צעיר, בוגר ישיבת ההסדר בעתניאל, עיתונאי, סטודנט לקולנוע – עסוק מאוד במורשת המשפחתית הכפולה שלו, האשכנזית-טריפוליטאית. במחזור "דיוקן משפחתי חדש" הוא מנסה למצוא סיפור שיחבר בין

ספרה החדש של אגי משעול, "מלאך החדר", כורך יחד יחד את ארבעת ספריה האחרונים, מ"מומנט" (2005) ו"ביקור בית" (2009) עד "סידור עבודה" (2012) ו"ערה" (2013), ומוסיף להם כמה שירים חדשים.

שני אירועים ביוגרפיים ניצבים במרכז "זמן מרוקו", ספר שיריו השישי של סמי שלום שטרית, ומעצבים מחדש את הפרספקטיבה שלו כמשורר: גירושיו, על הבדידות והשבר הכרוכים בהם, והמפגש המחודש עם ארץ

שמעון בוזגלו, שספר שיריו החמישי ראה כעת אור, ידוע לא רק כמשורר אלא גם כמתרגם מוצלח של שירה ופילוסופיה יוונית עתיקה. לקלסיקה היוונית השפעה ניכרת על שירתו, ולא רק לה

למיתוס ארבע האמהות נוכחות מרשימה בשירת הנשים העברית, אם כי מי שמשתמשים בו הם בעיקר גברים, כמו דן מירון, שפרסם ב1991 מאמר מכונן על תולדות שירת הנשים העברית, "אמהות מייסדות,

מבחר השירים החדש של אנדד אלדן, שחגג לפני כמה חודשים יום הולדת תשעים, הוא הזדמנות מצויינת לנסות להבין את אחד המשוררים היחודיים והחידתיים ביותר בתולדות השירה הישראלית. נקודת המוצא של

איור הכריכה של "מלכת הזמנים העצובים", ספר הביכורים של שרה כוי, לקוח מקלף טארוט: הקלף של מלכת החרבות. מאחור, בגב הכריכה, כתוב שזהו ספר "בשל ומפתיע, שרובו שירי אהבה". וזה

על רקע הפריחה הגדולה בשירה המזרחית, אפשר לשאול אם יש התפתחויות מעניינות גם בשירה האשכנזית, או שהאשכנזים ממשיכים להיצמד לזהויות אחרות: תל-אביבית, ישראלית, שמאלנית-חילונית, דתית-לאומית וכו'. לפחות הכללה אחת מסתמנת:

ספרה השני של סיגל בן יאיר נפתח בשני שירים יוצאי דופן שמטילים צל או שופכים אור על הספר כולו. זה צמד שירי בת-אם – שירים שבת כותבת לאמה – ולראשון

חוה ניסימוב נולדה בורשה ב1939, נלכדה בגטו, הוברחה ממנו על ידי אמה, התגלגלה בין מקומות מסתור עד שנאספה על ידי משפחה נוצרית, ובתום המלחמה חזרה למשפחת המוצא שלה ונשלחה לארץ.

לדנה לובינסקי קרו לאחרונה שני דברים משמחים: היא הוסמכה אחרי שנות הכשרה רבות כפסיכולוגית קלינית, ופרסמה אחרי שנות כתיבה רבות את ספר השירים הראשון שלה, "בלי ברית, בלי מילה". אפשר

תנחום אבגר התחיל לכתוב בשנות השישים, הוציא שלושה ספרי שירה בשנות השבעים והשמונים, ומאז הפסיק לפרסם שירים. בעולם הספרותי מכנים את התופעה הזאת – משורר שמפסיק לכתוב לתקופה ארוכה –