מרכז ושוליים

גיליון "הליקון" החדש הוא יוצא דופן: יש לו עורכת אורחת, המשוררת רחל פרץ, ורבים מהשירים הכלולים בו שונים באופן קיצוני מאלה שבדרך כלל מתפרסמים בכתב העת: הם הרבה יותר פרועים

שגיא אלנקווה הוא משורר משונה, בכל המובנים של המילה, גם במובנים הטובים, שכותב שירים משונים למדי, מיוחדים ומקוריים אך לפעמים גם מוזרים במקצת, וספרו החדש, החמישי, הוא אולי המשונה בספריו,

ספרו החדש של רוני סומק, "נקמת הילד המגמגם" הוא ספר במתכונת "מבחר וחדשים": מצד אחד הוא מסכם את שירתו בעשרים השנה האחרונות, מ1997 עד היום – ומבחינה זו אפשר לראות

ידעתי שרמי דיצני (1950-2012) הוא משורר פלאים, מגדולי המשוררים הישראלים בדורו, לא פחות משמעותי מחזי לסקלי ז"ל, אז למה כל-כך הופתעתי כשפתחתי את כרך כל שיריו, "שירים בבשר המיוסר" בעריכת

"ספר שתף" הוא אנתולוגיה ראשונה מסוגה בעברית, ולא רק אנתולוגיה אלא גם מניפסט וספר הדרכה, המוקדשים לאידיאת השירה השיתופית, כלומר: לרעיון ששירה אפשר ורצוי לכתוב יחד, על ידי מחברות ומחברים

אילן ברקוביץ' הוא משורר מהזן הקשוב, הלומד, המשתנה, ויתכן שנטייתו להשתנות קשורה לכך שלצד כתיבת שירה הוא עוסק לא מעט גם בביקורת שירה. אפשר לשער שהחשיפה המוגברת שלו לשירתם של

משהו חורק ב"עבריה", ספר השירים השני של הקולנוענית סיגלית בנאי. השגיה המלהיבים מספרה הראשון, "שכונת התקווה, קהיר", שבו היא עיצבה את עצמה כמצטרפת מאוחרת אך מודעת לעצמה למסורת השירה הישראלית

לכאורה מתבקש לכתוב על "בני קוואפיס ונכדיו" – אנתולוגיה רחבת יריעה של שירה הומוסקסואלית בתרגומו ובעריכתו של המשורר רמי סערי – במקביל לאנתולוגיה הלהט"בית "נפלאתה" שראתה אור לא מזמן, אבל

"בצל חורש חלב" של דילן תומס (1914-1954) – משורר ולשי שחי חיים סוערים וקצרים במיוחד, וחלף כמו כוכב שביט בשמי השירה האנגלית של המאה העשרים – היא יצירה יחידה בסוגה:

"אפור נוצץ" הוא כבר ספרו הרביעי של המשורר הצעיר למדי (יליד 1977) שגיא אלנקווה, ודומה שמספר לספר כוחו עולה וההערכה אליו גדלה. אלנקווה פופולרי במגוון רחב של זירות פואטיות וזוכה

שני ספרי שירה חדשים, של שי דותן וגלעד מאירי, וכתב עת חדש לשירה, "ננופואטיקה", מספרים סיפור מעניין על תולדותיה של חבורת משוררים אחת, קבוצת "כתובת", שאפשר לראות בו משל לשאלות

יש הרבה זעם בשיריו של רועי חסן, כמו זה שנחשף בשיר "במדינת אשכנז" ובמהומה התקשורתית שליוותה אותו, אבל גם הרבה אהבה, ואולי מה שהכי בולט בספר הביכורים שלו הוא הצורך

קשה להפריד בין יצירתה של המשוררת והסופרת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו, שנולדה ב1928 והלכה לעולמה לפני שבועים, לבין אישיותה ודמותה הציבורית כפי שהתעצבה בשתי זירות: בכתיבתה האוטוביוגרפית הענפה, ובמעורבותה המתמשכת בפוליטיקה

ספר הביכורים של ערן צלגוב הזכיר לי נשכחות משנת 2005, שהייתה כזכור שנת ההתעוררות הגדולה של השירה הישראלית הצעירה, כאשר הופיעו בבת אחת כתבי העת "מטעם" "הו!" ו"מעין". למרות שההתעוררות

ספרו  השלישי של מרחב ישורון, "מדריך לנוגעים בשם העצם", הוא לא ספר שירה רגיל אלא יצירה כמו-אוונגרדית שנעה בין ז'אנרים רבים – שירה ופרוזה, דרמה וג'יבריש, בלשנות ופילוסופיה. יש לספר

ספרה הראשון של יודית שחר ראה אור ב2009, כשנתיים לפני מחאת האוהלים. בספר בלטו שירי מחאה כנגד השיטה הכלכלית שמחדדת את הניגוד בין עשירים ועניים אך גם קושרת בין גורלותיהם:

מה שבולט ב"הפרת סדר", ספר הביכורים של בעז יניב, הוא החיבה המופגנת שלו למפגשי אהבה ופוליטיקה או אלימות ויופי. נכון שמקובל לראות בשירה פוליטית ושירת אהבה ניגודים – אחת זועמת

בדידות או נידחות היא חוויה מורכבת מבחינה רגשית, אבל גם מבחינה מטאפיזית. הבודד נמשך או נדחק לשוליו של העולם, הרחק מהמרכז שבו לכאורה מתנהלת חגיגת החיים האמיתית, אך בה בעת