רחל פרץ, כיפה אדומה, רק תני לו אוייב
יש בשיריה של רחל פרץ משהו מסתורי, בלתי מפוענח, אבל גם חושני וחכם להפליא, שהופך אותם לחידות מהפנטות. אני לא יכול להעיד שפיענחתי את כל החידות, גם לא את רובן,
יש בשיריה של רחל פרץ משהו מסתורי, בלתי מפוענח, אבל גם חושני וחכם להפליא, שהופך אותם לחידות מהפנטות. אני לא יכול להעיד שפיענחתי את כל החידות, גם לא את רובן,
"בצל חורש חלב" של דילן תומס (1914-1954) – משורר ולשי שחי חיים סוערים וקצרים במיוחד, וחלף כמו כוכב שביט בשמי השירה האנגלית של המאה העשרים – היא יצירה יחידה בסוגה:
שירתו היידית של אברהם סוצקבר (1913-2010) היא אוצר בלום של חוכמה ויופי הממתין עדיין על מפתנה של השירה העברית. "בלום" בשני מובניה של המילה: מלא וגדוש, אך גם קשה לגישה,
לצד פריחת ההייקו העברי, שסיפרתי עליה לפני שבועיים, ניכרת בשנים האחרונות פריחה של ז'אנר נוסף ששוכן על גבול השירה וחותר להתייצב במרכז תשומת הלב: שירים או פואמות בפרוזה. מדובר ביצירות
כמו משוררות רבות בדורה ובדור שקדם לו, גם דפנה שחורי נאלצה לפלס לעצמה דרך בצילן של שתי משוררות משפיעות מאוד: וולך ורביקוביץ'. שתיהן הוכתרו לנסיכות השירה הישראלית כבר בשנות השישים,
"מליון פחות אחת", ספר השירה הראשון של חוקר הספרות עודד מנדה-לוי, הוא הפתעה משמחת, כי מתגלה בו במין תמימות או שלמות מחודשת צורה ספרותית שמילאה לפני יותר ממאה שנה –
יש משהו מוצק וחשוף בספרו החדש של ישראל פנקס, חתן פרס ישראל ומהמשוררים המרכזיים בתולדות "דור המדינה" והשירה הישראלית בכלל, שחגג בינואר השנה יום הולדת שמונים. השירים אומרים לכאורה משהו
חוה ניסימוב נולדה בורשה ב1939, נלכדה בגטו, הוברחה ממנו על ידי אמה, התגלגלה בין מקומות מסתור עד שנאספה על ידי משפחה נוצרית, ובתום המלחמה חזרה למשפחת המוצא שלה ונשלחה לארץ.
לדנה לובינסקי קרו לאחרונה שני דברים משמחים: היא הוסמכה אחרי שנות הכשרה רבות כפסיכולוגית קלינית, ופרסמה אחרי שנות כתיבה רבות את ספר השירים הראשון שלה, "בלי ברית, בלי מילה". אפשר
את אוקטביו פאס (1914-1998), שמבחר משיריו ראה כעת אור בתרגום עברי יפה ומוצלח במיוחד של טל ניצן, מקובל להציג כ"גדול המשוררים המקסיקניים במאה העשרים". היו לו חושים פילוסופיים חדים לצד
"ראנא", ספרה החדש של חדוה הרכבי, הוא אחד משיאי יצירתה. זה ספר שירה מזן מיוחד, כזה ששיריו מצטרפים לסיפור. כשניסיתי להבין את הסיפור הזה – סיפור, מכושף, מעגלי, על אישה
"מבוא לבלשנות מינית", ספרו השמיני של רמי סערי, הוא ספר מצויין שזכה לשם מוצלח במיוחד. בעיני זה ספרו הטוב ביותר, וכדי להבין למה כדאי לחשוב על שני היסודות שמרכיבים את
ענבל אשל כהנסקי ולורן מילק, שכל אחת מהן פרסמה לאחרונה את ספר שיריה השני, כותבות שירה מינית מאוד, שמחברת באופן שיטתי אלימות וכאב לעונג ותשוקה, ומנסה לעגן כאוס רגשי וגופני
גיא פרל הוא לא רק משורר מוכשר אלא גם פסיכולוג יונגיאני, והיונגיאניות, על חיבתה לתבניות מיתולוגיות אוניברסליות-לכאורה או ל"ארכיטיפים", ניכרת היטב בשיריו, שרבים מדימויי היסוד שלהם לקוחים מהמיתולוגיה היוונית. השער
רוני סומק לא בדיוק כותב את שיריו, אלא גוזר ותופר אותם, מוסיף פאייטים, כיסים ורוכסנים, ולפעמים נעזר בגזרות שהוא שולף מעותקים מתפוררים של מגזין התפירה בורדה. מחט תקועה בין השפתיים
"רעד העיר", ספר השירים השלישי של חגית גרוסמן, נפתח בהברקה – בשני שירים שבשמותיהם מופיעה המילה "אבולוציה", ובשניהם האבולוציה, זו שמזיזה את המשוררת קדימה ומאפשרת לה להתגבש, להשתכלל, ולממש אגב
את רובי שונברגר אני מכיר מאז שנות השמונים, כשערכנו יחד עם אלון אלטרס וחזי לסקלי את הגיליון היחיד של כתב העת "מקום". בבתי הקפה הספרותיים של אז הדביקו לארבעתנו את
רומן בָּאיֶמְבָּאיֶב, שמת לפני כשנה צעיר מדי, בן 55, לא היה רק משורר אלא גם אמן פלסטי ופילוסוף רחוב – מין דיוגנס-בחבית או סוקרטס-במבטא-רוסי של שוק הכרמל – ובעיני עדה