מזרח מערב

1976 היתה שנה מוצלחת במיוחד בתולדות השירה הישראלית: יונה וולך פרסמה את ספרה המשמעותי ביותר – "שירה", מאיר ויזלטיר את ספרו המפוייס ביותר – "דבר אופטימי עשיית שירים", יאיר הורביץ

התזה שמוצגת בספרו של ניסים קלדרון מחברת שתי תופעות שהקשר ביניהן אינו מובן מאליו: מצד אחד המשבר שהשירה הישראלית נקלעה אליו החל משנות השבעים, ומצד שני עלייתם, בערך באותן שנים,

אימאן מרסאל היא משוררת מצריה צעירה למדי, ילידת 1966, שנולדה בכפר בצפון הדלתא ומתגוררת בשנים האחרונות בקנדה. המפגש של הקורא הישראלי עם "גיאוגרפיה חלופית", ספרה האחרון שתרגומו העברי ראה כעת

אני גר בתל אביב, לא רחוק מהצומת שמפגיש את יהודה הלוי ואבן גבירול – שני רחובות שאפשר לחשוב עליהם גם כעל רחוב ארוך אחד שמתחיל בדרום, בין נווה צדק ואחוזת

חביבה פדיה קנתה לה בשנים האחרונות מקום מרכזי בקהילת הרוח והספר הישראלית. לפני כשנתיים  היא פרסמה את המאמר "הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית" שהכריז על הצורך להדיח את

השירה הישראלית, כמו השירה הציונית שקדמה לה, נולדה כשירה אשכנזית. כולם, מביאליק ורחל, אצ"ג ואלתרמן ועד עמיחי, אבידן, רביקוביץ או וולך, היו אשכנזים. אחד הראשונים שפרץ את המחסום הזה וזכה

שני סוגים של א-סימטריה הטרידו אותי כשקראתי את הגיליון החדש של כתב-העת הספרותי "הכיוון מזרח". קודם כל א-סימטריה מגדרית. באופן רשמי מוקדש הגיליון ל"ערסים ופרחות", אבל כשקוראים את החומרים עצמם

קשה ליהודים (איכשהו הביטוי "ישראלים" לא עובד יפה בהקשר הזה) לקרוא את שירתו של מחמוד דרוויש בלי להיגרר לתגובה זועמת, מתווכחת, מתנצלת, מתבטלת או מוכת אשמה – תלוי בנטייה הפוליטית.

יותר מחמישים שנה אחרי שנוסד רואה אור גיליון חדש של כתב-העת "עכשיו" במתכונת חדשה לגמרי, דמוית עיתון, ובספירה חדשה, אלפבתית – קבלו את עכשיו א' – וידו של המייסד, גבריאל

שניים מהאבות המייסדים של השירה הישראלית – יהודה עמיחי ונתן זך – היו יוצאי גרמניה, ושניהם העניקו לנו מבחרים עבריים משירתה של המשוררת היהודיה אלזה לסקר שילר, שנולדה ב-1869 בגרמניה,

בניגוד למשוררי ספרד הגדולים שקדמו לו, כאבן גבירול או יהודה הלוי, יהודה אלחריזי (1165-1225) היה קודם כל פרוזאיקון, מחברן של מעשיות מחורזות המצייתות לכללי המקאמה הערבית הקלאסית, שידע לסחוף את

שנת הששים ל"דור המדינה" בשירתנו היתה מבורכת בספרי ביכורים מצויינים, אבל דומה שאחד מהם – "אני ולא מלאך" של אלי אליהו – מתבלט בזכות הקונצנזוס שהתהווה סביבו. מבקרי שירה מרכזיים

שמואל הנגיד לא היה רק מלומד, רב ומשורר גדול, אלא גם מדינאי ומצביא עטור נצחונות בשירות מלכי גרנדה המוסלמים של אמצע המאה האחת-עשרה, שבחצרותיהם שירת כיועץ וכשר בכיר. הוא הצטיין

המפתח להבנת ספר שיריו החדש של סמי שלום שטרית הוא שמו, "יהודים". אצל שטרית המילה הזאת מסובכת במיוחד, כי היא מתפרקת לשתי משמעויות מתנגשות, כמעט סותרות. ב"יהודים" הוא מתכוון הן

"צמאון בארות" הוא ספר מרשים מאוד, וכספר ביכורים הוא מרשים במיוחד, למרות שרמת השירים הכלולים בו אינה אחידה. אלמוג בהר נבדל מרוב המשוררים העבריים בני דורו (הוא יליד 1978) ברהיטותו

שפשפתי את עיני במבוכה כשקראתי את דברי השבח של הלית ישורון על שירי יעקב ביטון, המופיעים על גב ספרו הראשון. האם יתכן שהיא כותבת על ביטון שהוא "משורר טבעי, שהחיים