מגדר

"לחם וחשיש וירח" הוא מבחר משירתו של המשורר הסורי ניזאר קבאני, מהמשוררים האהובים ביותר על קוראי ערבית במחצית השניה של המאה העשרים. לשאלה למה שירתו אהובה אפשר להציע שתי תשובות:

לכאורה מתבקש לכתוב על "בני קוואפיס ונכדיו" – אנתולוגיה רחבת יריעה של שירה הומוסקסואלית בתרגומו ובעריכתו של המשורר רמי סערי – במקביל לאנתולוגיה הלהט"בית "נפלאתה" שראתה אור לא מזמן, אבל

לשירה הפולנית יש לכאורה נוכחות קבועה ואינטינסיבית בעברית, בזכות פועלם של מתרגמים כדוד ויינפלד ורפי וייכרט ואהבתם של קוראי עברית רבים למשוררים כצ'סלב מילוש, ויסלבה שימבורסקה וזביגנייב הרברט, והנה התפרסמו

שני ספריה הראשונים של המשוררת אורית גידלי, שמנהלת יחד עם הסופר אשכול נבו את "סדנאות הבית", בית ספר לכתיבה יוצרת, התקבלו בסקרנות ובאהבה, אבל ברור שבספרה השלישי, שראה אור זה

יש בשיריה של רחל פרץ משהו מסתורי, בלתי מפוענח, אבל גם חושני וחכם להפליא, שהופך אותם לחידות מהפנטות. אני לא יכול להעיד שפיענחתי את כל החידות, גם לא את רובן,

"בצל חורש חלב" של דילן תומס (1914-1954) – משורר ולשי שחי חיים סוערים וקצרים במיוחד, וחלף כמו כוכב שביט בשמי השירה האנגלית של המאה העשרים – היא יצירה יחידה בסוגה:

לפני כשנה וחצי פרסם המשורר והמתרגם שלמה אֲבַיוּ את "מעבורת בים השיש", מבחר ראשון בעברית מהשירה הטורקית החדשה, וכעת מתפרסמת אנתולוגיה חדשה בתרגומו, "לעולם לא ייתם העולם", מבחר ראשון בעברית

מה שבולט בספרי הביכורים של דנה מרקוביץ' ומעין שטרנפלד הוא יחסן הרגיש למורשתן המשפחתית – האם, האב, ומה שביניהם – ולהשפעתה על שירתן, ומעניין לעקוב בעזרתן אחר הזיקות הסבוכות שבין

יאיר קידר העניק לסרטו על המשוררת זלדה את השם "אישה פשוטה"- שם שמבוסס על שורת שיר מפורסמת שלה: "משונה להיות אישה פשוטה" – וברור שזה שם נהדר, מדוייק וחכם, דווקא

כמו משוררות רבות בדורה ובדור שקדם לו, גם דפנה שחורי נאלצה לפלס לעצמה דרך בצילן של שתי משוררות משפיעות מאוד: וולך ורביקוביץ'. שתיהן הוכתרו לנסיכות השירה הישראלית כבר בשנות השישים,

לא זוכר שקראתי ספר שירה כואב כל כך, מעונה ומוכה אימה, כמו "עד-הבוקר" של הילה להב. מסופר בו על אישה שנפלה קורבן למעשה אלימות מחריד. זהותם של התוקפים אינה ברורה,

למיתוס ארבע האמהות נוכחות מרשימה בשירת הנשים העברית, אם כי מי שמשתמשים בו הם בעיקר גברים, כמו דן מירון, שפרסם ב1991 מאמר מכונן על תולדות שירת הנשים העברית, "אמהות מייסדות,

איור הכריכה של "מלכת הזמנים העצובים", ספר הביכורים של שרה כוי, לקוח מקלף טארוט: הקלף של מלכת החרבות. מאחור, בגב הכריכה, כתוב שזהו ספר "בשל ומפתיע, שרובו שירי אהבה". וזה

על רקע הפריחה הגדולה בשירה המזרחית, אפשר לשאול אם יש התפתחויות מעניינות גם בשירה האשכנזית, או שהאשכנזים ממשיכים להיצמד לזהויות אחרות: תל-אביבית, ישראלית, שמאלנית-חילונית, דתית-לאומית וכו'. לפחות הכללה אחת מסתמנת:

ספרה השני של סיגל בן יאיר נפתח בשני שירים יוצאי דופן שמטילים צל או שופכים אור על הספר כולו. זה צמד שירי בת-אם – שירים שבת כותבת לאמה – ולראשון

לדנה לובינסקי קרו לאחרונה שני דברים משמחים: היא הוסמכה אחרי שנות הכשרה רבות כפסיכולוגית קלינית, ופרסמה אחרי שנות כתיבה רבות את ספר השירים הראשון שלה, "בלי ברית, בלי מילה". אפשר

בעיני רבים מאוהביה אמירה הס, שהתחילה לפרסם לפני שלושים שנה, היא המשוררת הישראלית הבולטת והאסרטיבית ביותר במסורת השירה הפמיניסטית-מזרחית, מהאמהות-המייסדות של המסורת כולה, וכשקוראים את שיריה אפשר להבין למה. יש

יוכבד בת מרים הייתה אחת "המשוררות העבריות הראשונות", אלה שהתחילו לפרסם את שירתן בראשית שנות העשרים של המאה שעברה, במקביל לרחל ולאסתר ראב. ההשוואה לרחל כמעט מתבקשת – הן היו