יוסף עוזר הוא אחת הדמויות המרתקות בעולם השירה הישראלי. הוא מיוחד במינו – משורר חרדי שכותב שירה חילונית. כשקוראים את שיריו קשה לנחש שהוא חי חיים חרדיים. לכל היותר אפשר
ספרו השלישי של מרחב ישורון, "מדריך לנוגעים בשם העצם", הוא לא ספר שירה רגיל אלא יצירה כמו-אוונגרדית שנעה בין ז'אנרים רבים – שירה ופרוזה, דרמה וג'יבריש, בלשנות ופילוסופיה. יש לספר
שם ספרו השני של יעקב ביטון, "מחברות התבוסה", הוא שם קשה וחשוף מאוד במשמעויותיו השליליות: אלה הם שירי תבוסה ומפלה, היפוכם הגמור של שירי ניצחון וישועה. במקום "מפלה" אפשר לומר
המשורר פאול צלאן נולד ב1920 בצ'רנוביץ' למשפחה יהודית דתית דוברת גרמנית. שמו היה פאול פסח אנצ'ל. כאשר הוריו נעצרו ונשלחו למותם במחנה עבודה בטרנסיסיטריה ב1942, בנם לא היה בבית וניצל.
לפני כשלוש שנים פרצה לשולי התקשורת תנועת שלום של מתנחלים שכונתה "ירושלום". הרעיון היה לאחד שתי עמדות שנתפסות כסותרות: לתמוך במפעל ההתנחלויות, אך גם לפעול לשיפור היחסים בין יהודים וערבים
יש דמיון בין ספר הביכורים המרשים של יונתן ברג, "מפרשים קשים", לבין ספר ביכורים מרשים אחר שראה אור לא מזמן, "לשון איטית" של שירה סתיו. שני הספרים מספרים סיפור חיים
כשאומרים שלום שבזי מתכוונים לא רק למשורר הגדול – שלם בן יוסף בן אביגד בן חלפון משתא אלשבזי – אלא לתרבות ספרותית שלמה, יקום של שירה, הלא היא שירת יהודי
"פסוקים", ספר שיריו העשירי של זלי גורביץ', הוא ספרו המרשים ביותר, ואפשר להבין את התלהבותו של עורך הספר, דרור בורשטיין, שמציג אותו כגילוי ספרותי משמעותי. אבל כדי להסביר למה ואיך
"משה", ספרה החדש של רבקה מרים, המכיל מחזור שירים אחד, ארוך מאוד אך אחדותי ומגובש, המגולל את סיפור חייו של משה רבנו, הוא שיא יצירתה עד כה: השג ספרותי מענג
הגענו לכרך הרביעי, האחרון, במפעל הכינוס של שירי אבידן, מפעל שמתעד בעזרת עורכיו ענת ויסמן ודוד וינפלד מסע ספרותי ארוך ומורכב שהשירה הישראלית עדיין לא עיכלה את ממדיו, ושאחד הכוחות
"בזמן אמיתי" מכנס קרוב למאה מאמרים שגבריאל מוקד כתב במשך ששים שנה כמעט על מגוון רחב של משוררים וסופרים, מעוז ויהושע עד קרת וקסטל-בלום, ואחת השאלות המעניינות שהספר מעורר קשורה
ספר שיריה השני של הסופרת ומבקרת האמנות שבא סלהוב דיבר אלי מייד, והמיידיות הזאת קשורה לסגולה נדירה יחסית של שירתה – לנכונותה להתחייב לחיבורים בהירים בין מלים ורעיונות, שלמרות בהירותם,
"אפשרות שלישית לשירה" הוא ספר יוצא דופן משום שהוא מעז לחרוג מההיסטוריה המקובלת של השירה הישראלית, זו שמובילה מביאליק לוולך, ולדון במגמה ספרותית שהפכה בשנים האחרונות למרכזית: משוררים שעוסקים באופן
"האש הרגילה", ספרו השני של אלחנן ניר, הוא ספר שירה נועז שמסמן אותו כאחד המשוררים הבולטים בדורו. הכישרון ניכר כבר בספרו הראשון, "תחינה על האינטימיות", אלא ששם ליוותה את השירים
האם התחדש משהו במחשבה על שירת אבות ישורון מאז מותו? מבחר המאמרים החדש, "איך נקרא אבות ישורון", מגלה שהתרחש שינוי דרמטי. העורכת, לילך לחמן, רומזת לשינוי הזה במבוא, כשהיא מבחינה
מאז שנות השמונים הולך וגדל חלקם של משוררים דתיים בשירה הישראלית. לשירה הדתית החדשה שני מאפיינים בולטים: הסתמכות מודגשת על מה שמכונה "המקורות" – תנ"ך, הלכה ומדרש, תפילה – ועיסוק
כששמעתי על "קרבת מקום", אנתולוגיה של שירי תפילה ישראליים בני זמננו, התעוררה בי מייד סקרנות. תפילה היא אחת הצורות הבסיסיות של השירה המקראית, ובמשך עידנים ארוכים, בין השאר בעקבות מה
המשוררת רבקה מרים היתה ילדת פלא. את ספר שיריה הראשון היא פרסמה ב-1965, עוד בטרם מלאו לה ארבע עשרה, ויש בו שירים שכתבה כשהיתה בת עשר בערך. אין ספק שמרים