לספר הביכורים של מיטל ניסים יש שם חד וחזק, "פרובינציאלית". השם נוגע באחד הצירים המרכזיים של שירתה: המרחק מתל אביב, בירת התרבות והשירה הישראלית. יש יסוד פיזי במרחק הזה אבל
"יש דברים שאינני מבין / שכן אינני ישראלי / אך גם לא לגמרי פלסטיני" כותב המשורר מרוואן מחול באחד השירים הכי מצוטטים בספרו השני, שזכה כעת לנוסח עברי בעזרת שנים
את השירים ב"הפסקה", ספר הביכורים של של מעין לוי בן סטון, אפשר לתאר בכמה צורות: אפשר לומר, למשל, שהם מציעים עיבוד שירי חכם ומדוייק ושל חומרים שהקהילה הספרותית נוטה להתעלם
שירה נולדת כאשר הגבולות הדקדוקיים שהשפה מסמנת – גוף ראשון, שני ושלישי, יחיד ורבים, נקבה וזכר וכו' – נמתחים ונפרצים. הטקסט נטען במוזיקה ובריבוי משמעויות משום שזהותו של הדובר מאבדת
היחסים בין רחל לביקורת השירה העברית הם מסובכים. הביקורת מתקשה לקבוע את "הגודל הנכון" שלה, ומתרוצצות בה שתי גישות מנוגדות: גישה מקטינה שרואה בה משוררת מוגבלת וסנטימנטלית, וגישה מאדירה שרואה
יש דמיון בין ספר הביכורים המרשים של יונתן ברג, "מפרשים קשים", לבין ספר ביכורים מרשים אחר שראה אור לא מזמן, "לשון איטית" של שירה סתיו. שני הספרים מספרים סיפור חיים
לאור היה משורר משמעותי מראשית דרכו, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הוא הגשים כמיהה דו-משמעית שליוותה אותו תמיד, והצליח לכבוש את עמדת המשורר הסמכותי – משורר שהוא גם אב ומורה
בשלושים השנה האחרונות ראו אור בעברית ארבעה ספרי שירה של המשורר והמסאי הפולני זביגנייב הרברט, כולם בתרגומו של דוד וינפלד. כעת וינפלד כינס אותם לכרך אחד, הוסיף להם תרגומים חדשים,
הגענו לכרך הרביעי, האחרון, במפעל הכינוס של שירי אבידן, מפעל שמתעד בעזרת עורכיו ענת ויסמן ודוד וינפלד מסע ספרותי ארוך ומורכב שהשירה הישראלית עדיין לא עיכלה את ממדיו, ושאחד הכוחות
ספרו החדש של חיים גורי, "השירים כרך ג", מוצג כספר המשך לשני כרכי "השירים" שלו שראו אור ב-98, מעין כרך מילואים והשלמות המכיל טקסטים משני סוגים. שירים שגורי כתב אחרי
משהו הצטלל ב"מעיין" בשבע שנות קיומו. הזיקה בין העמדה הפוליטית של כתב העת – שמאלית, מתנגדת, "מהפכנית" – לבין עמדותיו הפואטיות נעשתה ברורה יותר. התבהרה גם חשיבותו, כלומר העובדה שהוא
האם התחדש משהו במחשבה על שירת אבות ישורון מאז מותו? מבחר המאמרים החדש, "איך נקרא אבות ישורון", מגלה שהתרחש שינוי דרמטי. העורכת, לילך לחמן, רומזת לשינוי הזה במבוא, כשהיא מבחינה
יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים
אמיר מנשהוף כותב שירה אחרת, חדשה, והחידוש ניכר קודם כל במוזיקליות שלה. הוא משתמש בין השאר בריבוי של מקפים מחברים שתפקידם אינו דקדוקי אלא מוזיקלי: הם מצמידים זוגות וקבוצות של
"השירה שמעבר למלים", הספר האחרון בפסטיבל הכל-כתבי של נתן זך שנחגג בשנתיים האחרונות, מכנס את מאמריו הביקורתיים משנות החמישים עד אמצע שנות השבעים, וביניהם את מאמריו המשפיעים ביותר, אלה שבהם
שיריה של סיגל בן יאיר עוסקים לעתים קרובות בעוני, כלומר במחסור בכסף על הקשיים הגדולים הכרוכים בו, אלא שיש הרבה סוגי עוני, ובעוני שבן יאיר מעצבת בולטים בעיקר יסודות מגדריים,
לקח לי זמן, שבוע של דפדוף קדחתני, לתפוס מה מטריד אותי בכרך השלישי של כל שירי אבידן, המכנס את יצירתו משנות ה-70. לא הצלחתי להבין למה בניגוד לציפיות המוקדמות שלי,
אחד מספריו של יהודה עמיחי נקרא "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול". על "כל השירים" של דליה רביקוביץ מתבקש לכאורה לומר את ההפך – שמאחורי כל זה, כלומר מעבר לכל