כינוס שירתו של נתן זך בשלושה כרכים עבים עד מאוד מצדיק את הניסיון לעשות מין סיכום ביניים. הסיכום הזה לא פשוט, משום שאי אז בשלהי שנות הששים, אחרי כתריסר שנים
זה קרה מתישהו בין מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה – אולי סביב המהפך: ז'אנר שירי כל המלחמות בנוסח יפה ירקוני התחיל לגווע, ופינה את מקומו לז'אנר שירי המחאה האנטי-מלחמתיים
שניים מהאבות המייסדים של השירה הישראלית – יהודה עמיחי ונתן זך – היו יוצאי גרמניה, ושניהם העניקו לנו מבחרים עבריים משירתה של המשוררת היהודיה אלזה לסקר שילר, שנולדה ב-1869 בגרמניה,
השיר הנועז ביותר בספר הביכורים של אלכס בן-ארי הוא השיר שחותם אותו, המבטא התמסרות עד כלות לאישה אהובה, התמסרותו של אפרסק לאישה הנוגסת בו. גברים אינם מרבים לכתוב שירים המבטאים
שנת הששים ל"דור המדינה" בשירתנו היתה מבורכת בספרי ביכורים מצויינים, אבל דומה שאחד מהם – "אני ולא מלאך" של אלי אליהו – מתבלט בזכות הקונצנזוס שהתהווה סביבו. מבקרי שירה מרכזיים
ב"מטעם 13" יש הרבה דברים יפים, כמו שיריו של המשורר הפלסטיני אנאס אלעילה (בתרגום נביל ארמלי) שאחד מהם מצורף לרשימה, אבל מה שכבש את תשומת לבי הוא מאמר של סיגל
"צמאון בארות" הוא ספר מרשים מאוד, וכספר ביכורים הוא מרשים במיוחד, למרות שרמת השירים הכלולים בו אינה אחידה. אלמוג בהר נבדל מרוב המשוררים העבריים בני דורו (הוא יליד 1978) ברהיטותו