בספר שיריה הראשון מצטרפת הקולנוענית סיגלית בנאי למסורת ספרותית חזקה ומבוססת, מסורת השירה הישראלית המזרחית. פירוש הדבר הוא שבניגוד למשוררים שעיצבו את המסורת הזאת בשלביה החלוציים או המהפכניים, כמו ארז
רוני סומק לא בדיוק כותב את שיריו, אלא גוזר ותופר אותם, מוסיף פאייטים, כיסים ורוכסנים, ולפעמים נעזר בגזרות שהוא שולף מעותקים מתפוררים של מגזין התפירה בורדה. מחט תקועה בין השפתיים
יש משהו קשה ואלים בפתיחה של "מפה לפה" – הספר-פואמה, ובעצם שיר האהבה הארוך, שכתבה ענת לוין לאמה. אחד מפרקי הפתיחה של הפואמה הוא מין לקסיקון של אלימות הורית, והמילים
המשורר פאול צלאן נולד ב1920 בצ'רנוביץ' למשפחה יהודית דתית דוברת גרמנית. שמו היה פאול פסח אנצ'ל. כאשר הוריו נעצרו ונשלחו למותם במחנה עבודה בטרנסיסיטריה ב1942, בנם לא היה בבית וניצל.
יש כאן משהו שדומה לתופעה – משוררים שהתחילו לפרסם בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, שקעו בשתיקה ממושכת בסוף שנות ה-80, ושוברים אותה דווקא עכשיו, כעבור יותר מעשרים שנה. מרדכי
רומן בָּאיֶמְבָּאיֶב, שמת לפני כשנה צעיר מדי, בן 55, לא היה רק משורר אלא גם אמן פלסטי ופילוסוף רחוב – מין דיוגנס-בחבית או סוקרטס-במבטא-רוסי של שוק הכרמל – ובעיני עדה
"שנת חורף", ספר הביכורים של עירית כץ, הוא דוגמה מצויינת ליצירתו של פער בסיסי, אולי מכוון, בין תוכנו הממשי של הספר לאריזה היחצ"נית שלו. הספר מוצג כספר של מהגרת. עירית
קשה שלא להתרשם מייחודו ועוצמתו של הספר הדק הזה. המתרגם הוא ששון סומך, שנולד בעירק ב1933 למשפחה יהודית, היגר בנעוריו לישראל והפך לחוקר ומתרגם מרכזי של ספרות ערבית, והמשורר הוא
סיון בסקין היא דמות מרכזית בהתעוררות השירה הישראלית בעשור האחרון. כמעט כל פרט בתהליך צמיחתה נראה במבט לאחור סמלי או נבואי. למשל – העובדה שאת שיריה הראשונים, מראשית שנות האלפיים,
הבמאי דוד לוין, אחיו הבכור של חנוך לוין, מפרסם שירה כבר שנים רבות, אך רק בעשור השמיני לחייו, כשנוסד כתב העת "מטעם" ולוין הבכור התחיל לפרסם בו בקביעות, הוא הפך
ספר שיריו החדש של משה דור, שבשנה הבאה ימלאו לו שמונים, קרוי משום מה "בשבח השנאה", וזאת למרות שיש בו שירי אהבה רבים, ביניהם שירים יפים מאוד, ולשנאה אין בו
מואיז בן הראש הוא דמות ידועה בקהילת המשוררים הישראליים המדגישים את מזרחיותם, ובוחנים את האפשרויות הרגשיות והלשוניות שהזיכרון המזרחי מעניק להם. קשת האפשרויות הזאת רחבה יותר ממה שנדמה, ואחת הטעויות
"שירה בעיר זרה", שם ספר שיריו החדש של אברהם בלבן, אינו יכול שלא להזכיר את "מקום אחר ועיר זרה", שם ספרה הראשון של מאיה ערד, והאסוציאציה אינה מקרית: אברהם בלבן
נעמי שיהאב נאי היא משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני המתגוררת בסן אנטוניו. זה נשמע אקזוטי – משוררת טקסאנית-פלסטינית, שילוב של מערב-פרוע-לשעבר ומזרח-קרוב-לשעבר – אלא שאין בשיריה אקזוטיות מיוחדת, בטח לא מנקודת
פטיה פתאח – איזה שם נפלא – הוא משורר צעיר דו-לשוני הכותב ברוסית ובעברית. הוא נולד ב-1978 בקייב, היגר לישראל בהיותו בן עשר, וכעת ראה אור ספר הביכורים שלו, "עבדתי
יחיאל פרלמוטר, ששינה את שמו לאבות ישורון, נטש בלב שלם את בית הוריו, את פולין שכונתה אצלו פוילין, נסע לארץ ישראל, הלא היא ציון או פלסטין, והתנחל בה בלב שלם.
1976 היתה שנה מוצלחת במיוחד בתולדות השירה הישראלית: יונה וולך פרסמה את ספרה המשמעותי ביותר – "שירה", מאיר ויזלטיר את ספרו המפוייס ביותר – "דבר אופטימי עשיית שירים", יאיר הורביץ
אימאן מרסאל היא משוררת מצריה צעירה למדי, ילידת 1966, שנולדה בכפר בצפון הדלתא ומתגוררת בשנים האחרונות בקנדה. המפגש של הקורא הישראלי עם "גיאוגרפיה חלופית", ספרה האחרון שתרגומו העברי ראה כעת