אימאן מרסאל היא משוררת מצריה צעירה למדי, ילידת 1966, שנולדה בכפר בצפון הדלתא ומתגוררת בשנים האחרונות בקנדה. המפגש של הקורא הישראלי עם "גיאוגרפיה חלופית", ספרה האחרון שתרגומו העברי ראה כעת
שמשון מלצר (שנולד בטלוסט שאוקראינה ב-1909, עלה לארץ ב-1933 ומת ב-2000) הוא משורר נשכח למדי, וזכרו מעלה שאלות סבוכות הנוגעות לזיכרון ושכחה. העובדה שמבחר משיריו ראה כעת אור אינה מהווה
חביבה פדיה קנתה לה בשנים האחרונות מקום מרכזי בקהילת הרוח והספר הישראלית. לפני כשנתיים היא פרסמה את המאמר "הגיע הזמן לומר אני אחרת בשירה העברית" שהכריז על הצורך להדיח את
החדשות הטובות הן שהירחון הספרותי עיתון 77 – שמופיע בסדירות מופלאה, כעשר פעמים בשנה, מאז 1977 – ממשיך להופיע באותו קצב גם אחרי מותו של המשורר יעקב בסר, מייסד הירחון
קשה ליהודים (איכשהו הביטוי "ישראלים" לא עובד יפה בהקשר הזה) לקרוא את שירתו של מחמוד דרוויש בלי להיגרר לתגובה זועמת, מתווכחת, מתנצלת, מתבטלת או מוכת אשמה – תלוי בנטייה הפוליטית.
לבנימין הרשב (הרושובסקי) מעמד מיוחד, פרדוקסלי, בהיסטוריה של השירה העברית. כחבר בקבוצת "לקראת" – חבורת המשוררים שהתרכזה בשנות החמישים סביב נתן זך – הוא נטל חלק במהפכה שהמניע העיקרי שלה
המפתח להבנת ספר שיריו החדש של סמי שלום שטרית הוא שמו, "יהודים". אצל שטרית המילה הזאת מסובכת במיוחד, כי היא מתפרקת לשתי משמעויות מתנגשות, כמעט סותרות. ב"יהודים" הוא מתכוון הן
"צמאון בארות" הוא ספר מרשים מאוד, וכספר ביכורים הוא מרשים במיוחד, למרות שרמת השירים הכלולים בו אינה אחידה. אלמוג בהר נבדל מרוב המשוררים העבריים בני דורו (הוא יליד 1978) ברהיטותו
ברור שחשוב לתרגם שירה צרפתית, ספרדית, יוונית, פינית, סינית וכו', אבל יש שפות שחשוב במיוחד לתרגם מהן לעברית, כמו ערבית ויידיש. מערבית עוד מתרגמים פה ושם, אם כי הרבה פחות