ביוגרפיה

גיורא פישר הוא משורר יוצא דופן, שהתחיל לכתוב מאוחר מאוד, בשנות החמישים לחייו, ועשה זאת בעקבות נפילת בנו, מרום פישר, ב2002 בג'נין. ספר שיריו הראשון, "אחרי זה", שעסק בעיקר בשכול,

קשה להפריד בין יצירתה של המשוררת והסופרת האפרו-אמריקאית מאיה אנג'לו, שנולדה ב1928 והלכה לעולמה לפני שבועים, לבין אישיותה ודמותה הציבורית כפי שהתעצבה בשתי זירות: בכתיבתה האוטוביוגרפית הענפה, ובמעורבותה המתמשכת בפוליטיקה

באחרית הדבר שתרם ל"שלל" – מבחר מקיף משירת אמיר אור המתפרש על פני יותר משלושה עשורים – קובע רפי וייכרט שהתיחסותם של קוראים ומבקרים לשירת אור היתה לעיתים קרובות בלתי

אהבתי מאוד את "מלכה עירומה", אנתולוגית שירי המחאה הנשית בעריכת דורית ויסמן שראתה אור לא מזמן. אהבתי אותה משתי סיבות – בזכות  פתיחותה של ויסמן לקולות וסגנונות כתיבה רבים ושונים, ובזכות

סוף-סוף רואה אור ביוגרפיה מקיפה של נתן אלתרמן, ועל החסד הזה מגיעה תודה לדן לאור, אבל אם כבר מדברים על חסדים ביוגרפיים, אי אפשר שלא להזכיר את התרומה המכרעת של

נתן זך חוגג עוד מעט יום הולדת שמונים ושלוש, והוא ממשיך לכתוב בכל המרץ. ממש עכשיו ראה אור ספר שיריו החדש, ובו יותר מ120 שירים שכתב בחמש השנים האחרונות. הספר

התאהבתי בשירתה של לאה פילובסקי מייד כשקראתי את ספרה הראשון, "אמנות זה", שראה אור ב2010. היה משהו חזק ומפתיע בפואטיקה שלה, שהפגישה תכנים קודרים מאוד – פילובסקי מרבה לכתוב על

יוסף עוזר הוא אחת הדמויות המרתקות בעולם השירה הישראלי. הוא מיוחד במינו – משורר חרדי שכותב שירה חילונית. כשקוראים את שיריו קשה לנחש שהוא חי חיים חרדיים. לכל היותר אפשר

באמצע העשור הקודם הגיחה אל שוליה של סצינת השירה התל-אביבית המשוררת צאלה כץ ועוררה מהומה קטנה. כץ התמחתה במה שאפשר לכנות שירת רשת/גוף או שירת מחשב/אישה, כזאת שבוחנת את היחס

בין ספר שיריו החדש של יקיר בן משה לספרו הקודם מפרידה תהום – מצב הרוח שלהם שונה בתכלית. הספר הקודם, "תנשום עמוק, אתה נרגש" הוקדש לקושי הגדול של המשורר לאהוב

"נופים חבושי עיניים", ספרו החדש של ארז ביטון, מתגלה מייד עם צאתו כאחד מספרי היסוד של השירה הישראלית, ובעצם של השירה העברית בכלל. ביטון עשה דבר דומה בשלושת ספריו הראשונים,

אפרת מישורי היא אחת המשוררות המוכשרות והמרתקות ביותר בדורה – הדור שהתחיל לכתוב בשנות השמונים, בזנבו של העידן המודרניסטי בשירה הישראלית. אפשר לכנות את הדור הזה "דור הביניים", משום שהוא

ספרה הראשון של יודית שחר ראה אור ב2009, כשנתיים לפני מחאת האוהלים. בספר בלטו שירי מחאה כנגד השיטה הכלכלית שמחדדת את הניגוד בין עשירים ועניים אך גם קושרת בין גורלותיהם:

שם ספרו השני של יעקב ביטון, "מחברות התבוסה", הוא שם קשה וחשוף מאוד במשמעויותיו השליליות: אלה הם שירי תבוסה ומפלה, היפוכם הגמור של שירי ניצחון וישועה. במקום "מפלה" אפשר לומר

"יפה העולם על קו הקץ" כתב טוביה ריבנר בספרו הקודם, "שירים סותרים", והתחושה בספרו החדש היא שהעולם והחיים ממשיכים להיות יפים ומרובי סתירות גם כשהקו הזה, קו המוות, הולך ונמתח

משוררים כותבים, זה מה שהם עושים, ואחת לכמה שנים הם בודקים אם הצטברו אצלם מספיק שירים ראויים לפרסום ומכנסים אותם בספר. זה לא חוק טבע, יש יוצאי דופן, אבל זה

יש משהו קשה ואלים בפתיחה של "מפה לפה" – הספר-פואמה, ובעצם שיר האהבה הארוך, שכתבה ענת לוין לאמה. אחד מפרקי הפתיחה של הפואמה הוא מין לקסיקון של אלימות הורית, והמילים

הספר "זאת היונה" הוא קודם כל הזדמנות לומר מילים טובות על "שבעת הסלילים של יונה וולך",  הסרט של יאיר קידר שהוליד אותו ומצורף אליו. זה סרט מצויין, חכם, רגיש מאוד