אובדן

קשה שלא להתרשם מייחודו ועוצמתו של הספר הדק הזה. המתרגם הוא ששון סומך, שנולד בעירק ב1933 למשפחה יהודית, היגר בנעוריו לישראל והפך לחוקר ומתרגם מרכזי של ספרות ערבית, והמשורר הוא

"הילולות" הוא ספר השירה ה-28 של ישראל אלירז. בשמונה השנים האחרונות ראו אור תריסר ספרי שירה שלו. משוררים ותיקים וצעירים מתקשים מאוד לפרסם את ספריהם, ובעוד הם מתרוצצים בין הוצאות

שלושה ספרי שירה שראו אור לאחרונה עסוקים, כל אחד בדרכו, בניסיון להתוות, ובמובן מסויים גם לפרוץ, את הגבול המסתורי בין החיים והמתים. אני לא מתכוון לסיאנסים, העלאה באוב או תקשורים

בשנים האחרונות נדמה שויסלבה שימבורסקה הפכה למשורר/ת האהוב/ה ביותר בקרב קוראי שירה ישראלים. והפופולריות שלה בישראל משקפת כנראה פופולריות דומה לא רק בפולין אלא גם במקומות אחרים. כשמנסים להסביר את

כתב העת "מטען" הזמין את אלטייב ע'נאים, משורר ומתרגם מבקעה אלע'רביה, לערוך את גליון מספר 20 שלו, וע'נאים הפך את הגיליון לאנתולוגיה דו לשונית של שירה פלסטינית צעירה. מדובר בשירה

ספר שיריה השני של הסופרת ומבקרת האמנות שבא סלהוב דיבר אלי מייד, והמיידיות הזאת קשורה לסגולה נדירה יחסית של שירתה – לנכונותה להתחייב לחיבורים בהירים בין מלים ורעיונות, שלמרות בהירותם,

יש קסם רב בשירתו של נתן וסרמן, וקוראי שירה מאומנים יזהו בה מייד שירה במיטבה, אולי אפילו שירה מופתית – אלכימיה מילולית שממזגת חוכמה ויופי, וממקמת כאב אישי חריף במרחבים

השיר שפותח את ספרה הרביעי של שרון אס עוסק בעובר שלא נולד, כלומר בהפלה. שיר אחר בספר עוסק בדמותה של ופא אל-בס, פלסטינית ממחנה הפליטים ג'בליה, שניסתה ב-2005 לבצע פיגוע

בשנת 1956, כשמרדכי גלילי היה בן שש, אמו התאבדה. ההתאבדות ונסיבותיה הוסתרו ממנו למשך תקופה לא קצרה – לזמן מה אפילו עובדת מותה לא היתה ידועה לו – וכך הלכה

ספרו החדש של טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל תשס"ח, הוא אולי השמח בספריו, ויש בעובדה הזאת משהו מנחם אך גם חידתי שכדאי לנסות להבין. שירתו של ריבנר השתנתה מאוד במהלך

הדבר הבולט ביותר בשירים המכונסים ב"ממש", ספר שיריה השני של חוקרת הספרות הצעירה נוית בראל, הוא הקושי הגדול להבין אותם. שיר אופיני של בראל דומה יותר מכל לכתב חידה, לתשבץ

"תמונה של אמא וילדה", ספרה החדש של רחל חלפי, הוא ספר שירים לא קונבנציונלי. יש בו טקסטים מכמה סוגים, וכולם חורגים מהמקובל. לצד קטעי יומן בפרוזה, שאינם מתיימרים להיות שירה,

גילית חומסקי נולדה ב-1978, ובאחד השירים היותר אסרטיביים בספרה החדש, "בלדה לילידי 1978", היא מנסה להעניק קול לדור שלם, או לפחות לשנתון. השיר מתאר את חייהם של ילידי 78' כמירוץ

השער האחרון בספר שיריה השני של סיון הר-שפי הוא מחזור שירים המקונן על חורבנו של גוש קטיף. זוהי קינה מיוחדת, חכמה ורגישה מאוד, בין השאר משום שהיא נכתבה זמן מה

גיורא פישר הוא משורר יוצא דופן, משום שהוא מעולם לא היה משורר צעיר. לכתוב הוא התחיל רק בשנים האחרונות, בעשור השישי לחייו. מה שהפך אותו למשורר היה מות בנו, מרום

חגית גרוסמן היא משוררת אנרגטית בת 34, וכעת היא מפרסמת את ספרה השני בהוצאה שמתמחה דווקא במשוררים מבוגרים מאוד – הוצאת קשב לשירה. אין לי מושג מה היו תוכניותיו של

כינוס כל השירים שחדווה הרכבי כתבה בחמשת העשורים האחרונים הוא מאורע ספרותי מסעיר, המגלה את מה שמעטים בינתיים יודעים – שהרכבי היא משוררת מרתקת ומשמעותית, ששמה ראוי להישמע בנשימה אחת

אחד הדברים היפים ביותר שאלמוג בהר כתב אינו שיר או סיפור אלא המסה "חלומות באספניה", שאפשר למצוא בקלות ברשת. זוהי רשימה אוטוביוגרפית חריפה ומורכבת שמשולב בה טיעון פוליטי ותרבותי רחב