שרון אס, מוזיקת הנתיב הרחב
את שירתה של שרון אס מניעה תשוקה גדולה לשוב אל המקור האבוד של התרבות והשירה, כלומר אל המיתוס, ולהעניק לו חיים חדשים. במילים אחרות: אס רוצה לכתוב מחדש, ובשפתה שלה,
את שירתה של שרון אס מניעה תשוקה גדולה לשוב אל המקור האבוד של התרבות והשירה, כלומר אל המיתוס, ולהעניק לו חיים חדשים. במילים אחרות: אס רוצה לכתוב מחדש, ובשפתה שלה,
ספרה החדש של אגי משעול, "מלאך החדר", כורך יחד יחד את ארבעת ספריה האחרונים, מ"מומנט" (2005) ו"ביקור בית" (2009) עד "סידור עבודה" (2012) ו"ערה" (2013), ומוסיף להם כמה שירים חדשים.
שני אירועים ביוגרפיים ניצבים במרכז "זמן מרוקו", ספר שיריו השישי של סמי שלום שטרית, ומעצבים מחדש את הפרספקטיבה שלו כמשורר: גירושיו, על הבדידות והשבר הכרוכים בהם, והמפגש המחודש עם ארץ
בעיני רבים מאוהביה אמירה הס, שהתחילה לפרסם לפני שלושים שנה, היא המשוררת הישראלית הבולטת והאסרטיבית ביותר במסורת השירה הפמיניסטית-מזרחית, מהאמהות-המייסדות של המסורת כולה, וכשקוראים את שיריה אפשר להבין למה. יש
גיורא פישר הוא משורר יוצא דופן, שהתחיל לכתוב מאוחר מאוד, בשנות החמישים לחייו, ועשה זאת בעקבות נפילת בנו, מרום פישר, ב2002 בג'נין. ספר שיריו הראשון, "אחרי זה", שעסק בעיקר בשכול,
"ראנא", ספרה החדש של חדוה הרכבי, הוא אחד משיאי יצירתה. זה ספר שירה מזן מיוחד, כזה ששיריו מצטרפים לסיפור. כשניסיתי להבין את הסיפור הזה – סיפור, מכושף, מעגלי, על אישה
"פינצ'יק" הוא ספר שיריו השלושים של ישראל אלירז. שלושים זה לא מעט, בעיקר אם לוקחים בחשבון שאלירז התחיל לפרסם שירה בגיל מאוחר למדי, בשנות הארבעים בחייו. מחצית מספריו פורסמו בעשור
קשה שלא להיסחף אל תוך "צער גידול דלועים", ספרו העשירי של ערן בר גיל, מוזיקאי, משורר וסופר, ואם קוראים את ספרו החדש כפשוטו, ולא רק כבדיה ספרותית, אולי גם גנן
אחרי עשרה ספרי שירה רואה כעת אור מבחר מקיף משירתו רפי וייכרט, שמכיל שירים מכל ספריו לצד שירים חדשים. וייכרט נטה לאחרונה לפרסם ספרים שמרוכזים בצורה ספרותית יוצאת דופן (שירים
לפני שבועים העליתי כאן, בטור הזה, סדרה של שאלות על מצבה של השירה ההומואית הישראלית. הצבעתי על פער בין תפקידה המאתגר והחדשני בשליש השלישי של המאה ה20 לבין מצבה המשברי
התאהבתי בשירתה של לאה פילובסקי מייד כשקראתי את ספרה הראשון, "אמנות זה", שראה אור ב2010. היה משהו חזק ומפתיע בפואטיקה שלה, שהפגישה תכנים קודרים מאוד – פילובסקי מרבה לכתוב על
"ערה", ספרה החדש של אגי משעול, הוא אחד מספריה החידתיים ביותר. יש בו כנות יוצאת דופן ומורכבות פואטית שחודרת עמוק, ובכל זאת מרחף על תכניו וכוונותיו ערפל של ספקות. זהו
"נופים חבושי עיניים", ספרו החדש של ארז ביטון, מתגלה מייד עם צאתו כאחד מספרי היסוד של השירה הישראלית, ובעצם של השירה העברית בכלל. ביטון עשה דבר דומה בשלושת ספריו הראשונים,
"יפה העולם על קו הקץ" כתב טוביה ריבנר בספרו הקודם, "שירים סותרים", והתחושה בספרו החדש היא שהעולם והחיים ממשיכים להיות יפים ומרובי סתירות גם כשהקו הזה, קו המוות, הולך ונמתח
"רעד העיר", ספר השירים השלישי של חגית גרוסמן, נפתח בהברקה – בשני שירים שבשמותיהם מופיעה המילה "אבולוציה", ובשניהם האבולוציה, זו שמזיזה את המשוררת קדימה ומאפשרת לה להתגבש, להשתכלל, ולממש אגב
בדידות או נידחות היא חוויה מורכבת מבחינה רגשית, אבל גם מבחינה מטאפיזית. הבודד נמשך או נדחק לשוליו של העולם, הרחק מהמרכז שבו לכאורה מתנהלת חגיגת החיים האמיתית, אך בה בעת
"שנת חורף", ספר הביכורים של עירית כץ, הוא דוגמה מצויינת ליצירתו של פער בסיסי, אולי מכוון, בין תוכנו הממשי של הספר לאריזה היחצ"נית שלו. הספר מוצג כספר של מהגרת. עירית
"לרוחב", כתב העת החדש שמופץ חינם באינטרנט, הוא תחנה מרתקת בסדרת תהליכים שפוקדים בשנים האחרונות את השירה הישראלית. נפגשים בו שלושה אתגרים שהחיבור ביניהם מתבקש אך מורכב: הניסיון להיענות למהפכת