הדבר הבולט ביותר ברשימותיו האוטוביוגרפיות של חיים גורי, המסר הגלוי והכמוס שלהן, הוא הקונפליקט הבלתי פתור שבין חוויות ילדותו ונעוריו, שעמדו בסימן ה"יחד" העז והאמיץ של דור תש"ח והגאווה הגדולה של המאמינים בצדקת דרכם – דרכו של העם היהודי מגולה לגאולה – לבין הלקחים הסבוכים, הביקורתיים והספקניים, שלמד במהלך השנים הרבות שחלפו מאז. הקושי לגשר בין עלומיו לבגרותו, כלומר בין להט המהפכה הציונית לבין נסיבותיה הממשיות כפי שהלכו והתבררו לאחר נצחונה, מחלחלים ללא הרף לכתוב, מעצבים אותו וחותרים תחתיו, ומתבטאים בקשת רחבה של תחושות קשות לעיבוד – אשמה, בושה, תסכול ומבוכה, ולעתים קרובות פשוט חוסר-אונים.
הקושי הזה ניכר כבר בעמודי הפתיחה של "עם השירה הזמן", המוקדשים לילדותו של גורי ולחוויות התשתית המשפחתיות שלו. שוב ושוב חוזרת אותה תבנית: מצד אחד התביעה האוטוביוגרפית לפענח את עצמו כאדם פרטי, מסוים, כילד רגיש ומורכב שצמח להיות משורר בעל נפש, ומצד שני מעין הודאה בחוסר היכולת – אולי אפילו בחוסר הרצון – לצלול אל התוהו ובוהו של סיפורו האישי בלי רשת ביטחון לאומית, פוליטית או היסטורית. וכך, סיפורה העצוב של אם-אמו נותר בסופו של חשבון בגדר תעלומה, שהרמז היחיד לפתרונה מנוסח במה שאלתרמן כינה פעם באוזניו של גורי "הסירנה" – "צירוף כל צעקותיהן וצריחותיהן של הנשים היהודיות בשעת הפוגרום": כל הצעקות וכל הצרחות, ולא זעקה אחת של יהודיה אחת שאין לדעת מה בדיוק נזעק ונסדק בה. בנימה דומה מגיע לשיאו גם סיפורו הקטוע של גורי על אביו, המנסה לומר משהו לבנותיו ולבנו, אולי צוואה אישית, ברגעי חייו האחרונים – אך אלה ממהרים להשתיק אותו מתוך דאגה לבריאותו, והסוד המבקש להתפענח צולל בתהום הנשייה.
מה שנרמז כאן מבעד לקונפליקט המופשט, המדומה במידה רבה, שבין האנחנו הקולקטיבי לאני הפרטי, הוא קונפליקט אחר, הרבה יותר מסובך – בין גורי כיליד הארץ, בן הדור הראשון לגאולה, הנושא על כתפיו שליחות שאמורה לפתור אחת ולתמיד את מצוקותיה של ההיסטוריה היהודית כולה, לבין גורי כבנם של שני יהודים שעל אף ציוניותם לא היו אלא יהודים "גלותיים", שהרי נולדו מעבר לסמבטיון של ההגירה הציונית לארץ ישראל – במזרח אירופה. וזוהי הנוסחה המפתיעה שבלעדיה אי אפשר להבין את הפתוס המיוחד, המסתורי כל כך, המאפיין את דמויותיהם של גורי ובני דורו: מי שזכו לכתר "הדור הראשון לגאולה", מי שנתפסו כאליטה המובהקת של החברה הישראלית וכניגודם האריסטוקרטי, הפלמ"חניקי, של כל בני המהגרים והפליטים שמילאו את הארץ מאז אמצע המאה שעברה – לא היו אלא הגילום הראשון, ובמובן מסויים גם הבסיסי ביותר, של מה שנודע בהמשך דרכה של החברה הישראלית כפרובלמת "הדור השני": לא רק או לאו דווקא לשואה, אלא לקרע החורבן וההגירה.
אלא שבניגוד לבני "דור שני" אחרים, לא היה לבני "דור בארץ" למי לבוא בטענות, שהרי בסופו של דבר הם היו הכתובת לכל הטענות. ולמרבה היאוש אפילו להוריהם הם לא יכלו לבוא בטענות, שהרי את דרכם, הדרך הציונית, הם אימצו בלב שלם. וכך מצאו את עצמם גורי ובני דורו לכודים במלכודת סמויה למחצה של נעורים נצחיים, שכן מצד אחד היו בנים נאמנים, אולי נאמנים מדי, להורים שתלו בהם תקוות פנטסטיות, ומצד שני בנים לתרבות צעירה, רכה, ילדותית מאוד, של נערים ונערות שכמו נזנחו לבדם במעין היאחזות נח"ל מיותמת שהוקמה למענם בפרובינציה רחוקה של ההיסטוריה היהודית – אי שם על חופו המזרחי של הים התיכון.
זה המקור לחוסר-הביטחון הפורה שמהדהד בכל משפט, תמונה או טיעון בספרו של גורי, ומבצבץ שוב ושוב, בגלוי וברמז, מבעד למעטה המליצה המעודנת והסחבקיות המאופקת המאפיין את כתיבתו. חוסר הביטחון הזה, ההיסוס המבוייש והנבוך, הם שמעניקים לכתיבתו חן, רצינות ועומק: למרות רתיעתו העמוקה מן השאלה הנוקבת "מי אני?" – רתיעה שהוא שב ומודה בה – מצליח גורי לספר לנו בכנות מפתיעה הן על עצמו והן על דורו, בלי להתיימר שיש בידו פתרונות פלא לחידותיו של הדור הזה, שאינן אלא פרק במסכת החידות המתמשכת, ההולכת ומסתבכת, של המהפכה הציונית.
חיים גורי, עם השירה והזמן, מוסד ביאליק/הוצאת הקיבוץ המאוחד
תגובתו של עמוס לויתן לרשימה (פורסמה ב9/5/2008 במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות).
דרכו של אלי הירש לקרוא את שני הכרכים של גורי כמין סיפור על אודות "קושי לגשר בין עלומיו לבגרותו, כלומר בין המהפכה הציונית לבין נסיבותיה הממשיות לאחר ניצחונה" ולראות בכך את "המקור לחוסר הביטחון שמהדהד בכל משפט בספרו" הוא החמצה מצערת המגמדת את המפעל העצום הגלום בשני הכרכים הללו. במקום לקרוא אותו קריאה היסטורית, כראוי למסמך מעין זה, הירש מסתפק בקריאה פסיכולוגית מצמצמת. קריאה היסטורית תגלה, ועל כך אין גורי חדל לדבר שוב ושוב, שהוא מבחין בין "תרבות הנצורים והצודקים" של תש"ח לבין "תרבות החרטה והאשם" של תשס"ח, ובשום מקום אין הוא ממיר את הראשונה באחרונה, אלא מנהל ויכוח גורלי וקיומי בין השתיים. העובדה שהירש לא השכיל לאתר את שני מושגי היסוד הללו בהגותו של גורי, אינה מעידה על קריאה מעמיקה בשני הכרכים של "עם השירה והזמן".