ברור שחשוב לתרגם שירה צרפתית, ספרדית, יוונית, פינית, סינית וכו', אבל יש שפות שחשוב במיוחד לתרגם מהן לעברית, כמו ערבית ויידיש. מערבית עוד מתרגמים פה ושם, אם כי הרבה פחות מהנחוץ, אבל מיידיש מתורגם לאחרונה לכל היותר זרזיף דק. איך זה יכול להיות? נכון שיש לשירה העברית המודרנית לא מעט אמהות חורגות, כמו השירה הרוסית או האנגלית, אבל יש לה גם אחות בשר ודם אחת, השירה היידית המודרנית, שבקעה מאותו רחם, הוכתה מכה אנושה במלחמת העולם השניה, ושרדה עוד כמה עשרות שנים של כאב ואובדן עד שגוועה. בשלב הזה בדיון נהוג להזכיר את חטאי הציונות, שבמלחמתה על קידוש העברית פגעה מאוד בסיכוייה של היידיש לשרוד, אלא שלצד ההכאה על חטאי העבר כדאי לעשות גם משהו למען ההווה – לתרגם, למשל.
מתברר שלא רק לתרגם אפשר, אלא גם לעודד קריאה בתרגומים ישנים. וזה מה שעשתה "הוצאת קשב לשירה", שטרחה והוציאה לאור את "המנודים אל הדלים", המקבץ נוסחים עבריים של שירי המשורר המסעיר ובעל הלב הגדול מלך ראוויטש (1893-1976), הידוע גם כאביו של הצייר יוסל ברגנר וכפעיל הדומיננטי של "תוכנית קימברלי" משנות השלושים, ששאפה להגירת המונים של יהודים ממזרח אירופה לאוסטרליה. למעשה זוהי מהדורה מורחבת של מבחר משירי ראוויטש שראה אור ב-1969, "חמישים שירים" בתרגומו של א.ד. שפיר, שנוספו לו כשלושים תרגומים משל אחרים – רבים מהם ישנים אפילו יותר, שכן הם לקוחים מן האנתולוגיות שתרגמו שמשון מלצר ומשה בסוק, שראו אור בשנות החמישים והששים.
במבט ראשון ספר כזה הוא מאכזב מאוד. ברור שתרגום חדש לעברית מעודכנת (כתרגומיו הנפלאים של הרשב לשירי גלאטשטיין, למשל) היה מאורע משמעותי הרבה יותר. אבל במחשבה שניה עולה האפשרות ההפוכה – שקריאה-מחדש בתרגומים הישנים ההם זה בדיוק מה שנחוץ לנו עכשיו. הרי רתיעתה של השירה העברית מן היידיש לא נולדה בשנים האחרונות. זוהי רתיעה עמוקה, מתמשכת ורבת גלגולים, שהגיעה לאחד משיאיה דווקא אז, בשנות החמישים והשישים. לא רק קוראיהם הצעירים והנלהבים של זך ואבידן ברחו באותן שנים מכל מה שקשור ליידיש. היו גם אוהבי יידיש שנרתעו מהתרגומים הללו, שכן הם שיקפו ברוחם ובנורמות התרגום השנויות במחלוקת שלהם את השלב הכאוב ביותר בתולדותיה של השירה הזאת – השנים שלאחר החורבן. ייתכן איפוא שמי שרוצה להתמודד עם שורשי הרתיעה ההיא צריך לחזור לתרגומיהם של שפיר, בסוק ומלצר, ולגלות כמה יופי יש בהם. ומה שמתגלה לאחר שמתרגלים קצת לעברית המיושנת-לכאורה, זו שפה רגישה ואלסטית להפליא, שלצד עומק ורוך יש בה גם דייקנות מפתיעה.
שיריו היפים ביותר של ראוויטש הם ארוכים למדי, וגם שורותיהם לעתים ארוכות מאוד, מתגלגלות וסוחפות (קצת בדומה לשורותיו של אצ"ג, שהיה קרוב אליו בשנות העשרים). בשל אילוצי מקום מצורף לרשימה שיר קצר ופשוט יחסית שלו, שנכתב ב-1942 בארצות הברית. השיר, שתורגם על-ידי שמשון מלצר, מובא כאן דווקא משום שהוא נוגע בלב הכאב שסיבך את היחסים בין עברית ליידיש – הן בתכניו והן בישירותו רבת הרגש.
מלך ראוויטש, המנודים אל הדלים, הוצאת קשב לשירה