יחיאל פרלמוטר, ששינה את שמו לאבות ישורון, נטש בלב שלם את בית הוריו, את פולין שכונתה אצלו פוילין, נסע לארץ ישראל, הלא היא ציון או פלסטין, והתנחל בה בלב שלם. לא רק את ארצו החדשה אהב אלא גם את תושביה הערבים, ובסימן האהבה הכפולה הזאת כתב את שירתו הציונית-אוריינטליסטית משנות השלושים.
ואז באו שנות הארבעים האיומות, וליבו של ישורון נשבר פעמיים. שבר אחד היה השואה – הידיעה שפוילין שלו, פולין היהודית שנטש וזלזל בה, ובתוכה משפחתו ובית הוריו, הוחרבה. שבר שני היה הצד האפל של מלחמת השחרור – הידיעה שארצו שינתה את פניה כי רבים מתושביה הערבים נעלמו, והשאלה אם ברחו או גורשו חשובה פחות מהעובדה שלא הורשו לחזור וזכרם נמחק. ישורון חיבר את שני השברים לשברון לב אחד, וכך הונחו היסודות לשירתו הפוליטית משנות החמישים, שבה אהבה רומנטית לציון-פלסטין התחלפה בקינה רווית אשמה וגעגועים לפוילין-פלסטין.
התהליך שהוביל את ישורון לשלב השלישי והמכריע של שירתו התחיל מתישהו בשנות הששים והגיע לשיאו אחרי מלחמת יום כיפור. פלסטין לא נעלמה ממחשבותיו, אבל אפשר לומר שהיא הורחקה או הוטמעה. ציון-פלסטין פינתה את מקומה לתל אביב הנבנית והנהרסת של שנות השבעים והשמונים, ואילו פוילין-פלסטין פינתה את מקומה לזכרונות הילדות של ישורון מקראסניסטאו, העיירה שבה נולד. הוא לא היה זקוק יותר לפלסטין הנחשקת והאבודה כדי לגשר בין שברי חייו.
במקביל לשינוי הזה התרחשו שני שינויים נוספים בתולדותיו של ישורון כמשורר: הוא מצא סוף-סוף את לשונו הבוגרת, זו שבה כתב את מיטב שירתו, ומצא קהל קוראים חדש, צעיר ונלהב, שהפך אותו מדמות שנויה במחלוקת למשורר אהוב ונערץ. בעיני קהל הקוראים הזה ישורון היה גיבור כפול – מצד אחד כמשורר, מצד שני כסמל פוליטי. הם אהבו מאוד את שירתו החדשה, שהיתה אישית וחשופה הרבה יותר מהשירה הפוליטית הסבוכה שכתב לפני כן, אבל בה בעת זכרו לו לטובה את עמדותיו האמיצות משנות החמישים, שסוכמו בפסוק דרמטי שכתב ב-1958: "שואת יהודי אירופה ושואת ערביי ארץ ישראל שואה אחת היא של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים".
ישורון חש כנראה שיש איזה דיסוננס בין שני רכיבי הכבוד החדש שזכה בו, וכתב מייד אחרי מלחמת יום כיפור סדרה של שירים שעידכנו, או בעצם הבהירו, את עמדתו הפוליטית. הישיר מכולם הוא השיר "שפתח", שמסתיים במילים מפורסמות המופנות אל הפלסטינים: "זוזו קצת ונחיה ולא נמות". זוהי גרסה מתונה, שוחרת שלום, של הקונצנזוס הישראלי, שבתרגום מישורונית לצה"לית אפשר לנסח אותו ככה בערך: "זוזו קצת ותחיו ולא תמותו."
החיבור בין השואה לנכבה לא נעלם ב"שפתח" אבל שב ולבש את צורתו המקובלת יותר, הציונית. במקום שהשואה תשמש בסיס להתרסה כנגד הטיהור האתני שהתלווה למלחמת השחרור, היא שבה לשמש הצדקה להיאחזות היהודית בארץ, למרות כל החטאים והזוועות ושברונות הלב הכרוכים בה.
למה חשוב לספר את הסיפור הזה? לא כחלק מפולמוס פוליטי, לא עם השמאל ולא עם הציונות, בטח לא עם אבות ישורון, מגדולי המשוררים העבריים בכל הזמנים, וגם לא עם "מלבדאתה", המבחר היפה משיריו שערכו הלית ישורון ולילך לחמן. נכון שהן החליטו להשמיט את "שפתח", אבל הן כללו בו שירים אחרים שכוונתם דומה.
הסיפור חשוב משום שנרמז ממנו קשר אפשרי, מסקרן ומטריד, בין השגיו הגדולים של ישורון בשנות השבעים והשמונים לבין העובדה ששירתו נטשה אז את תשוקתה הגדולה לפלסטין, על המורכבות הפוליטית הכרוכה בכך. פלסטין התפרקה כביכול לשני חלקים: לחלק המציאותי או הפלסטיני שלה, שהתבקש "לזוז קצת", ולחלק המפונטז או היהודי שלה, שהפך מתוכן פוליטי למשקע לשוני ורגשי, ומילא את החלל שנפער בין תל אביב וקראסניסטאו. ובדיוק שם, בין ציון של מטה ופוילין של מעלה, בין יהודים מתים ויהודים חיים ויהודי אחד שנעקד על צלב הגעגועים, הגיחה פשטות או אינטימיות חדשה, שאיפשרה לשירתו של ישורון להמריא גבוה כל-כך.
רבים מאוהביה של שירת ישורון מעדיפים, מטעמים שאפשר להבין, לבטל או לטשטש את הזיקה בין שני התהליכים הללו, שהתרחשו פחות או יותר באותן שנים – בין תנועתו של ישורון ימינה, אל מרכז המפה הפוליטית, לבין ההמראה שלו כמשורר. דווקא המבחר "מלבדאתה", על האיזונים העדינים שהוא יוצר בין שני רצונות מנוגדים, הרצון לייצג את שירת ישורון על כל שלביה והרצון לזקק ממנה את מיטבה, מספק הקשר מוצלח לפתיחת הדיון הטעון הזה. משמעות פוליטית גדולה לא תהיה לו, שכן הוויכוח בין שמאל לימין יישאר בוער ופתוח איתו או בלעדיו, אבל אולי נוכל ללמוד ממנו לקח אסתטי חשוב: שהקשר בין שירה ופוליטיקה הרבה יותר מורכב ומתסכל ממה שנדמה.
אבות ישורון, מלבדאתה, מבחר 1934-1991, עורכות: הלית ישורון, לילך לחמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד
- עמוד הספר באתר הספריה החדשה, עם קישורים לרשימות של שמעון אדף, רוחמה אלבג, דרור בורשטיין, שמעון זנדבנק, מנחם פרי ועורכות המבחר.
- אבות ישורון בלקסיקון הספרות העברית החדשה.
- רשימה של ניסים קלדרון ב-ynet.
- מתקפה של מנחם בן ב-nrg.
- רשימה של יוסף שרון ב'הארץ'.