שמשון מלצר (שנולד בטלוסט שאוקראינה ב-1909, עלה לארץ ב-1933 ומת ב-2000) הוא משורר נשכח למדי, וזכרו מעלה שאלות סבוכות הנוגעות לזיכרון ושכחה. העובדה שמבחר משיריו ראה כעת אור אינה מהווה עדות לחידוש העניין ביצירתו: הוא לא היה רואה אור אלמלא שניים מבניו, יהודה ומולי מלצר, הם עורכים ומו"לים בעלי כישרון ויוזמה, שזכר אביהם יקר להם. אמנם יש בכך צדק פיוטי מסויים, שכן שירתו של מלצר היתה משפחתית מאוד בערכיה, והוקדשה במידה רבה לזכר עולם ילדותו שחרב בשואה – וכך נרמזת גם הסיבה העמוקה להשתכחותו: שירתו היתה "גלותית" עד העצם, במובן הטיפוסי ביותר של המילה הקשה והטעונה. לא היה לה שום סיכוי להצטרף לדרך המלך של השירה הישראלית, על האלתרמנים והגולדברגים והרטושים שלה, שהם בערך בני גילו.
מבטו היה מופנה לאחור, אך ורק לאחור. שירתו התרפקה התרפקות נואשת, חסרת עכבות, על העבר האבוד שהוא עצמו בגד בו, בהיותו חילוני וציוני. להווה הישראלי כמעט לא היה ביטוי בשירתו, וגם במבטו לעבר הוא הדגיש בעיקר את ההליכה אחורה – את הגעגוע ליסודותיה העממיים או המסורתיים של התרבות היהודית. רוב שיריו הם מין בלדות או פואמות סיפוריות משני סוגים: כאלה שמגוללות במין נאמנות חשודה ושוברת-לב – שהאירוניה שלה כה אוורירית עד שכמעט לא ניתן לחוש בה – מעשיות-עם יהודיות, רובן חסידיות או בעלות נופך חסידי; וכאלה שבהן הוא מספר, בסבלנות מעוררת כבוד שלעתים יש בה יותר מאבק טרחנות, סיפורים ביוגרפיים ומשפחתיים.
המוזיקליות של שיריו מופלאה, יוצאת דופן על רקע השירה העברית של הדורות האחרונים, אם כי גם היא עלולה להישמע מתקתקה (במקרה הטוב) או לא מפוענחת (במקרה הרע) למי שאוזניו גדלו על אלתרמן וכו'. המקור העיקרי למקוריותו המוזיקלית היא מחוייבותו העמוקה לשירה היידית – ולא לשירה הרוסית, כפי שהיה מקובל אצל רוב המשוררים העבריים בני הדור ההוא – שלתרגומה הקדיש חלק גדול מפועלו הספרותי. ספרו "על נהרות" (מוסד ביאליק תשט"ז), המכנס רבים מתרגומי השירה שלו מיידיש, הוא בעיני ספר מופת, שכדאי מאוד להכיר.
אני מנחש שיש קשר בין מיעוט העניין במורשתו כמתרגם והשתכחות מורשתו כמשורר. הכל חוזר ל"גלותיות" שלו. זוהי גלותיות מן הזן המתריס – כזה שאפילו חסידים מובהקים של שירה יידית נוטים להסתייג ממנה, ולכנותה "פולקלוריסטית" או "סנטימנטלית". נדמה לי שהגיע הזמן להערכה מחודשת של שירתו, ולניסיון להוקיר ולאהוב אותה דווקא בזכות מה שמסתמן במבט ראשון כחולשותיה היסודיות – העממיות המכוונת, התום שאפשר לפרשו גם כתמימות או היתממות, הפשטות, הסיפוריות, הנאמנות המשפחתית כל-כך לפני השטח של הזיכרון. התהום הפעורה בין תרבות יהודי אירופה והתרבות הישראלית כה עמוקה ומייסרת, שלא יזיק לנו להתבונן בה גם בעיניו של שמשון מלצר, שנותרו רכות וטובות על אף שהתהפכו בחוריהן מרוב געגועים.
לרשימה מצורף קטע קצר מאחד משיריו החזקים ביותר, "המניין בעירי, בעיר טלוסט". מעשה השיר הוא כזה: בא אלול תש"ו, ומלצר חושב באימה על כך שבחגים הקרובים לא יהיה אפילו מניין בעירו, שלפני המלחמה חיו בה אלפי יהודים. עולה בזכרונו מעשיית בלהות שנהגו לספר בילדותו, על המתים הנוהרים בלילות מבית הקברות אל בתי הכנסת. ומכיוון שאין עוד ילדים יהודים בטלוסט שעלולים להיבהל מן החיזיון, הוא מחליט להגשים את המעשייה, מקומם בדמיונו את הריסותיו של בית הכנסת הגדול בעיר, ומזמין אליו את המתים, שיתפללו.
שמשון מלצר, אור זרוע – מבחר שירים, ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות/ ספרי חמד
- מאמר של רוחמה אלבג ב'הארץ'.
- יהודה מלצר על אביו, המשורר שמעון מלצר, ב'הארץ'.