החדשות הטובות הן שהירחון הספרותי עיתון 77 – שמופיע בסדירות מופלאה, כעשר פעמים בשנה, מאז 1977 – ממשיך להופיע באותו קצב גם אחרי מותו של המשורר יעקב בסר, מייסד הירחון ומי שערך אותו במסירות במשך כשלושים שנה. ולא רק הקצב נשמר. דומה שגם שאר מעלותיו של הירחון הצליחו לשרוד את מות עורכו המיתולוגי, וביניהן מעורבותו העמוקה בבעיותיה של החברה הישראלית, הדגש שניתן בו על מדור ביקורות-ספרים עשיר ועדכני, ופתיחותו ליצירה ספרותית הרלבנטית לתרבות הישראלית גם אם היא אינה כתובה בעברית.
הפתיחות המבורכת הזאת לגיוון הלשוני והתרבותי של החברה הישראלית היתה דגלו הספרותי החשוב ביותר של יעקב בסר, הן כמשורר והן כעורך. בשם הדגל הזה הוא פרש בשנת 1995 מאגודת הסופרים העבריים שהקפידה למנות בין חבריה רק סופרים הכותבים בלשון הקודש הציונית, והקים את האיגוד הכללי של סופרי ישראל שפתח את שעריו לסופרים ישראלים בכלל, לא רק יהודים ולא רק עבריים. משמח לגלות שהפתיחות הזאת ממשיכה לאפיין את הירחון גם אחרי מותו: לפני כחודשיים ראה אור בהוצאת הספרים המסונפת לו ספרו האחרון של מחמוד דרוויש, "כפרחי השקד או רחוק יותר", ואילו גיליונו החדש של הירחון, בעריכת העורך האורח רפי וייכרט, מוקדש לספרות שהזיקה שלה לתולדות היהודים במאה העשרים, רובם כאלה שלא כתבו או דיברו עברית דווקא, היא טרגית במיוחד – הספרות הפולנית.
הגיליון משתדל להיות מגוון ככל האפשר, אבל מטבע הדברים עומדים במרכזו שלושה יוצרים גדולים, שלושתם משוררים – זביגנייב הרברט, צ'סלב מילוש וויסלבה שימבורסקה. הפופלריות הבינלאומית שלהם (מילוש ושימבורסקה זכו בפרס נובל) לא צריכה לטשטש את ההצלחה המיוחדת שהם זכו לה כאן, בישראל, ואת השפעתם העמוקה על משוררים וקוראי שירה ישראלים. בהפרזה מסויימת אפשר אפילו לומר ששלושתם – בעיקר באמצעות תרגומיהם של דוד ויינפלד ורפי וייכרט – הפכו בעשורים האחרונים למשוררים עבריים מרכזיים; ואם לא רוצים להפריז, אפשר להסתפק בקביעה שהם מן המשוררים המתורגמים המשפיעים והאהובים ביותר על קוראי וכותבי עברית בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21.
מה מקורה של ההצלחה הזאת? ההסבר כמובן ארוך ומורכב, ומבוסס בין השאר על איכויותיהם המיוחדות של שלושת המשוררים, כשרונם של מתרגמיהם וכו', אבל אני רוצה לחטוא למורכבות הזאת באמצעות טענה פשוטה ומרחיקת לכת, ולכן גם בעייתית ואפילו מפוקפקת במקצת: השירה הפולנית ממלאת בליבם של ישראלים רבים חלל ריק שנפער בו, וליתר דיוק תהום גדולה – את תהום השירה היהודית שנכתבה במזרח אירופה לפני השואה, בעיקר ביידיש אך גם בעברית. על היידיש, לא כשפה חיה אלא כמסורת תרבותית משמעותית, לא השכלנו לשמור, וגם לעברית ההיא – למרות שאריותיה המתמעטות בתוכנית הלימודים ומרכזיותה-לכאורה בחוגים המתפוררים לספרות עברית באקדמיה – אנחנו בעצם מתנכרים כבר שנים רבות, ומשנה לשנה ההתנכרות הזאת מעמיקה. רבים מאמינים שמקורה של ההתנכרות הזאת הוא אידיאולוגי, שהיא מבוססת על "שלילת הגולה" של הציונות או על הבוז שלה ל"יהודי הישן", אבל צריך להודות שמקורותיה כנראה הרבה יותר עמוקים, וקשורים לכתם הנורא שהטילה השואה על התרבות היהודית בפולין – כתם של מוות ויסורים שאין להם מידה, של חולשה אינסופית, של יאוש וחוסר אונים גמור.
את החלל הריק הזה ממלאת בשביל ישראלים רבים שירתם של הרברט, מילוש ושימבורסקה (השיר שלה מצורף). האיפוק שמאפיין את שירתם, העוצמה המוסרית והפוליטית שיש בה גם מתינות ורוחב-דעת כמו-קלסיציסטיים, הכישרון המיוחד שבו הם משלבים מודרניזם עם ערכים פיוטיים מסורתיים כבהירות או ישירות – כל אלה מספקים לנו מין דרך עוקפת, גויית, קתולית, מעודכנת-תרבותית ותקינה-פוליטית, ליהדות האבודה ההיא, יהדות פולין הגדולה והאהובה. ואולי לא רק געגועים מוכחשים ליהדות ההיא יש כאן אלא גם כמיהה לעצם הרעיון המתעתע כל-כך של "מסורת" – של מין אלף-בית בסיסי של שירה שאיבדנו או שכחנו בדרכנו משם לכאן.
עתון 77, שנה ל"ב, גיליון 333-334, עורך הגיליון: רפי וייכרט, עורכים: מיכאל בסר, עמית ישראלי-גלעד
- עמוד הגליון באתר עיתון 77.