לב ספרה החדש של אגי משעול הוא הפואמה הארוכה "ביקור בית", שבה היא מעיזה לעשות מה שעד עכשיו נמנעה ממנו, להתנתק מן ההווה ולהפליג אל העבר: אל זכרונות הילדות שלה משנות החמישים, על כאביהם ומורכבותם. זוהי פריצת דרך, משום שההווה היה תמיד מרחב המחייה של שירת משעול – הסיטואציה הקונקרטית והחוויה המיידית שהמשוררת מצויה בתוכן. היא נאחזה בהווה בין השאר מתוך ספק חריף בכל מה שאינו אינטימי, כלומר קרוב ומוחשי, וחשש מפני מה שהוא פרי מחשבה מוכללת, תיאורטית, ממוסדת מדי.
כשאומרים אינטימיות חושבים בעיקר על מה שמתרחש בין בני זוג, אבל אני מתכוון לאינטימיות של אדם עם עצמו – רעיון מסובך, יש להודות, שהפך מרכזי מאוד בשירה הישראלית של עשרות השנים האחרונות, בעיקר בשירת הנשים אך בהחלט לא רק. בהקשר זה מקומה של אגי משעול חשוב מאוד: היא אחת המייצגות המובהקות והמשוכללות ביותר של שירת האינטימיות העברית. זאת גם אחת הסיבות לפופולריות הרבה של שירתה.
שיר הוא טקסט ציבורי, שניתק מן המשורר והופך לרכוש הכלל, ולכן אינטימיות בשירה היא תופעה הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה. אם השיר וידויי או חושפני באופן מובהק, הוא בעצם פורץ את המרחב האינטימי. אם השיר מחושב, מוכלל, "ייצוגי" – גם אז האינטימיות נשללת. השאלה היא איך יוצרים מרחב לשוני שהוא מצד אחד משוחרר ומלא חיים, ומצד שני לא פרוץ להתערבות גסה מדי מבחוץ.
הפואמה "ביקור בית", עשירה בשירים יפים וחזקים, אך היא מעניינת גם משום שאפשר ללמוד ממנה מה קורה למשוררת ההווה והאינטימיות במפגשה עם העבר – עבר שהוא אמנם ביוגרפי, ואף על פי כן הוא רחוק בזמן ובמידה רבה גם פרוץ, כי הוא מרוכז סביב דמויות שהן בעת ובעונה אחת קרובות מאוד וזרות מאוד: ההורים.
המתח הזה גלוי במיוחד בפרקי הפואמה שבהם מתמודדת משעול עם זכרונות הדור השני שלה. בכולם מדגישה משעול דווקא את מה שהיא לא יודעת. "על אחותי שעלתה בעשן / השמימה / אני יודעת רק שני דברים: / את שמה / ואת חיי תחתיה." הידיעה משמעותית מאוד, אך אי-הידיעה משמעותית ממנה. במקום אחר מספרת משעול על מנהגה לצותת לשיחות הוריה מ"החדר הסודי" שלה: "בין השתיקות ומשק הקלפים / אתם שוב מדברים על הלגר / על אלה שהיו בלגר / על אלה שלא היו בלגר / על אלה שחזרו מהלגר / שמדברים על אלה / שלא חזרו / מהלגר." החזרה האובססיבית על המילה "לגר" אורזת את השיחות ההן במין מעטפה עבה שכתוב עליה "לגר, לא לפתוח," ובעיקר לא לפרט.
משעול מדגישה את אי הידיעה, את המרחק, משום שנאמנותה לעיקרון האינטימיות מחייב אותה להזהר מבלבול בין זכרונותיה שלה לבין זכרונותיהם של הוריה. ואולי המסקנה צריכה להיות דווקא הפוכה בכיוונה. אולי הפואמה "ביקור בית" לא רק מדגימה את פואטיקת האינטימיות של משעול, אלא גם פותחת לנו צוהר לנסיבות שבהן נוצרה. ייתכן שזוהי מודעותה העתיקה לפער בין שני מרחבי הזיכרון – לתהום המפרידה בין ילדה ישראלית להורים ניצולי שואה, פליטים ומהגרים – שהפכה את האינטימיות וההאחזות בהווה לערכים מרכזיים כל כך בשירתה. .
זהו מרחק שמגונן על קרבה מסובכת, או קרבה שהדרך היחידה לגעת בה היא מרחוק ובזהירות. אחד הביטויים החריפים ביותר לסבך הזה, של קרבה ומרחק, מתגלה בשיר המצורף לרשימה. מיטת ההורים היא אחד המזבחות או המקדשים החשובים ביותר של ילדותנו: מתרחשים בה הדברים המשמעותיים והמסתוריים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. משעול מתארת את המיטה הזאת בצלילות חדה שמאפשרת לה לעצב כל פרט על כל משמעויותיו – צלילות המבוססת על איזון מרשים בין קרבה אמיצה והקפדה על מרחק שהוא לא רק אסתטי. השיר חזק דווקא בזכות הסולידיות הזהירה שלו, משום שהוא מסתפק בציור דקדקני של תמונה, אולי אפילו במין גילוף של פסל, כמעט של אנדרטה – אנדרטה שוברת לב של אינטימיות רוויה במרחקים, בהיסטוריה בלתי נתפסת ובזכרונות לא ידועים.
אגי משעול, ביקור בית, הקיבוץ המאוחד
- רשימה של סבינה מסג ב'הארץ'.
- ראיון בבלוג של דפנה לוי.
- דפנה שחורי על הספר.
- רשימה של אילן ברקוביץ ב'הארץ'.
- לרשימה נוספת על שירת אגי משעול.