מעין 4

פורסם בתאריך 14 במרץ 2008 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

מה שאנשי "מעין" רוצים זה לקדם גרסה רוקנרולית של הספרות העברית. רוקנרול, סגנון מוזיקלי שפרץ לפני יותר מחמישים שנה ומיצה את עצמו תוך עשור וחצי, הוא סמל לרעיון קצת יותר מתמיד – הרעיון של תרבות צעירים המיוצרת על ידי צעירים, טורחת להבחין את עצמה בחדות מ"תרבות המבוגרים" הנתפסת ככוזבת ואלימה, ומתבססת על רוח הנעורים החושנית והפרועה שטילטלה את העולם בשנות הששים של המאה הקודמת. שנים רבות חלפו מאז, ותרבות הרוקנרול שינתה שוב ושוב את מאפייניה ואפילו את שמה, אבל נטיית הלב הבסיסית נותרה דומה למדי.

אנשי "מעיין" אינם הראשונים שמנסים לנער את הספרות העברית ולהזריק לה קצת תודעת רוקנרול. הם עצמם מין נצר מאוחר של מהפכת המקומונים ששינתה את פניה של העיתונות הישראלית בשנות השמונים ושל האקלים "הפוסט-מודרניסטי" ששרר בתל אביב בשנות התשעים, על הנטייה שהתפתחה אז  לקרוא תיגר על ההבחנה בין תרבות גבוהה ותרבות פופולרית. החידוש הגדול של אנשי "מעיין" – שבזכותו יש להם תפקיד מכריע ברנסנס כתבי העת של השנים האחרונות – הוא רצונם לחרוג מן המקום שהוקצה להם במערכת (מדורי-התרבות של העיתונות, למשל), ולברוא מין רפובליקת נעורים ספרותית עצמאית, חוגגת ובועטת, ובעיקר נטולת פטרונים.

ההבט הרדיקלי ביותר ב"מעיין" קשור לעניין של עורכיו בשוליה של החברה הישראלית (מהגרים, הומלסים, פלסטינים), ולנחישותם הרוקנרולית לקעקע הבחנות חברתיות מכל הסוגים – ובכלל זה את ההבחנה העיקשת ביותר, והיקרה ביותר לליבם של אנשי ספרות, זו שבין מי "שיודע עברית" ומי שהעברית שלו "מקולקלת". המדיניות הזאת היא מקור הכוח החשוב ביותר של "מעיין", אך גם הסיבה העיקרית לחוסר-ההבנה שכתב-העת נתקל בו באגפים רבים של הממסד הספרותי.

לכך נלווית החלטה דרמטית נוספת של "מעיין" – לפרסם בגליונות כתב העת שירה בלי ניקוד. זה נראה עניין טכני, אבל מדובר בהכרעה לשונית מרחיקת לכת, שמבטאת רצון בשירה משוחררת ככל האפשר, הן מסממנים פיוטיים מקובלים והן ממסורתה הבסיסית ביותר של השירה העברית. הפתיחות החברתית והוויתור על הניקוד מתחברים לקו מערכתי די ברור, שמעדיף שירה פשוטה, חשופה, ישירה, פרודית לעתים קרובות, דמוית-גרפיטי, עיתונאית או קופירייטרית. השיר המצורף לרשימה, של הפזמונאי דודו ויזר שהפך לנגן רחוב חסר בית, הוא דוגמה מצויינת לסוג השירה שאוהבים ב"מעיין".

הבעייה היא שקשה לנהל מהפכה מתמדת, ובגיליון החדש ניכרים סימנים ראשונים של עייפות. סימן אחד הוא סדרת המאמרים שפותחת את הגיליון – ביניהם מתקפה של נועם יורן על עמוס עוז ושל רועי ארד על אריק איינשטיין – שסגנונם האינטיליגנטי והנמרץ מבוזבז על מיחזור סנטימנטים שהיו פופולריים בעיתונות-התרבות של שנות התשעים. אין דבר מיושן יותר מאופנת העונה שעברה, מה גם שעוז ואיינשטיין הרוויחו בינתיים את הזכות לביקורת קצת יותר סקרנית ורגישה. סימן מטריד נוסף הוא חוברת שיריה של ואן נויין, ישראלית צעירה ומוכשרת ממוצא ויטנאמי, המצורפת ל"מעיין 4" כמין מוסף, ומתהדרת בשם נדיר ביופיו – "עין הכמהין". השירים מנוקדים משום מה, והניקוד אכזרי ברישולו. גם העריכה והעיצוב מחופפים. אפשר היה בלי ניקוד, אבל עם קצת שאר רוח טיפוגרפי. בינתיים, במקום לחפף ולמחזר, נחמד יהיה אם יחשבו שם על מדור מאמרים שבו תיבחן שירת הדור הצעיר ש"מעיין" חפצה כל כך ביקרו. במקום מתקפה על איינשטיין – למה שלא נקרא דיון מעניין בשירתן של סיוון בסקין או מאיה קופרמן, למשל? "מעיין", שרוחו פתוחה וחופשית, הוא המקום האידיאלי לדיון כזה.

weizerמעין 4, עורכים: רועי ארד, יהושע סימון

תגיות: , , , , , , ,

יום שישי, 14 במרץ, 2008 כתבי עת ואנתולוגיות

תגובות פייסבוק:

תגובה אחת על מעין 4

[…] אלי הירש על ואן נויין  […]

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים