צילה זן-בר צור היא משוררת וחוקרת תרבויות מרכז אסיה, שעוסקת בחקר התרבות הנשית באפגניסטן, בעיקר כפי שהיא משתקפת אצל יוצאות אפגניסטן בישראל. היא עצמה בת ליוצאי אפגניסטן, ושיריה מושפעים מאוד מעבודתה כחוקרת – הם כתובים בהשראתה של שירת הנשים האפגנית, ויש בהם עידון רב, יופי צלול וענוג, לצד רגישות עמוקה לחיים בקרבת הטבע ומתוך רגישות למקצביו הפנימיים. אלא שבספרה החדש – "שמרי על הקיכלי" – התרחשה מהפכה של ממש בשירתה. תרבות הנשים האפגנית נותרה הציר העיקרי של השירים, והעדינות המופלאה לא נעלמה, אבל לתוך העדינות הזאת נכנס גורם חדש, אכזרי להחריד – האלימות הגברית, הפטריארכלית, שנשים אפגניות רבות נאלצות להתמודד איתה. הגורם החדש אינו מבטל את יופיה המיוחד, המעודן כל כך, של שירת זן-בר צור, אבל מעניק ליופי הזה משמעות חדשה: הוא חדל להיות תכלית לעצמו, ומתגלה כטכניקה אפקטיבית במיוחד של כתיבה פוליטית. הוא לא רק שופך אור על הסבל של נשות אפגניסטן, אלא גם מעצים ומחדד את המחאה והזעקה, ובעיקר את התביעה לתיקון. והמפגש הזה, בין שירת נשים מעודנת, המבוססת על איפוק וחוכמה, לבין אלימות גברית שיטתית, מעניק לספר עוצמה יוצאת דופן.
אפשר להעריך מה הוביל לשינוי הזה בשירתה של זן-בר צור – קודם כל אירוע היסטורי דרמטי: ההשתלטות המחודשת של הטליבאן על אפגניסטן, שגרמה להידרדרות נוספת במעמדן של הנשים במדינה. אבל יתכן שגורם מסייע לשינוי נמצא למשוררת גם במאורע צנוע יותר שהתרחש בראשית השנה – פרסום ספרה פורץ הדרך של מרוה זוהר "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער". זן-בר צור כתבה רשימת ביקורת נלהבת ומעמיקה במיוחד על ספרה של זוהר, וניכר היה שהיא שואבת ממנו תעצומות נפש. שני הספרים מבוססים על אסטרטגיה דומה, המאזנת בין סיפורה האישי של המשוררת לבין האפשרות שניתנת לה כחוקרת וכמתעדת, ובעיקר כאקטיביסטית פמיניסטית, להעניק קול לא רק לעצמה אלא לנשים רבות נוספות, שלא תמיד יכולות לספר בעצמן את סיפורן. ואכן, היסוד התיעודי ב"שמרי על הקיכלי" הוא משמעותי במיוחד, שכן רוב השירים כתובים כעיבודים פואטיים של עדויות שזן-בר צור אספה במסגרת עבודת השדה שלה כחוקרת, הן מישראליות ממוצא אפגני והן מפליטות אפגניות באירופה. ברור שהעדות היא בראש וראשונה צורה ספרותית שהמשוררת משתמשת בה – זהו ספר שירה, לא מאמר היסטורי – אלא שהשימוש בפואטיקת העדות הוא רגיש, חד וממוקד, ומאפשר למשוררת להרחיב מאוד את המנעד החברתי והפוליטי של שירתה.
וברקע מרחפת צורת ספרותית נוספת שזן-בר צור מתארת בהקדמה לספרה – סוגה של שירה אפגנית עממית המקובלת בין שבטי הפשטו ומבוצעת בעיקר על ידי נשים. פירוש שמה של הסוגה, "לאנדיי", הוא "נחש ארסי קטן", ושירי הלאנדיי אכן קצרים מאוד, בני עשרים ושתים הברות בלבד, ויש בהם משהו ארסי, סרקסטי, עוקצני. שיריה של זן-בר צור אינם שירי לאנדיי, אבל השפעת הצורה ניכרת בשירי ספרה החדש, שמצליחים להכיל במילים מעטות למדי ובהירות מאוד, ענוגות ומאופקות, תועפות של אלימות, צער, זעם, חוסר אונים ויאוש. עיקר היאוש קשור לזיקה ההדוקה בין האלימות הגברית למוסד הנישואים, ולעובדה שנשים אפגניות רבות נישאות כשהן עדיין ילדות, בראשית שנות העשרה לחייהן. ליל הכלולות הופך בדרך זו לאונס, והנישואים לניצול מתמשך וקטלני. ויש כמובן כאב בלתי נסבל, מהסוג הכי ארסי, בהבנה שהאלימות הגברית מופנית כלפי נשים דווקא במצבן הפגיע ביותר, כשהן עוד ילדות, ותוך חילול מכוון של אחד הערכים המרכזיים של שירת החוכמה הנשית של זן-בר צור – הלא הוא הקשב למחזורי הגוף, הפריון והטבע.
צילה זן-בר צור, שמרי על הקיכלי, אסיה