פעם, לפני עשור בערך, השתעשע המשורר והמבקר אילן ברקוביץ' באידיאת "השירה הטוטאלית", ואפילו הוציא לאור כתב עת ספרותי שכונה "שלם – עיתון לשירה טוטאלית בעברית". כשנשאל מהי שירה טוטאלית ענה: "זוהי שירה נטולת אג'נדות כלשהן; המשורר כותב את חייו". באותה תקופה ברקוביץ', כמו הרבה אשכנזים בני דורו, העדיף להתנשא מעל ל"אג'נדות" בשירה – אג'נדה מזרחית, למשל – שבהן הוא ראה משהו "חלקי", "מגדרי", "מגזרי", כזה שמנוגד ל"טוטאליות" הנחשקת, אלא שמאז הוא התבגר הן כמשורר והן כמבקר, והבין שאג'נדות הן חלק בלתי נפרד מהחיים. הוא אף פרסם בשלהי 2016 ספר שירה מקורי ונוגע ללב ששיקף את התנודה ההיא בהשקפותיו, "המשורר האשכנזי האחרון", שבו התגלה כתלמידם הנאמן של משוררי "ערס פואטיקה". אלא שברקוביץ' לא באמת זנח את אידיאת השירה הטוטאלית. הוא פשוט הבין שאי אפשר לבסס טוטאליות על שלילה והתבדלות. להפך, טוטאליות תובעת נכונות לאשר ולהכיל הכל. וכך נולד ספרו החדש, "הכל שירה".
"הכל שירה" – כי הכיוון של ברקוביץ' התהפך: לא לנסות להתרומם לאיזו אידאה מרקיעת שחקים של כוליות אלא להתפזר, ואולי אפילו להתרסק, אל תוך העולם – להיות, כמו שעמיחי כתב, "לא כברוש,/ לא בבת אחת, לא כולי,/ אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות ירוקות". ההכרעה הזאת ניכרת לאחרונה בעבודה הביקורתית שלו, שמבוססת על כמיהה גדולה, יוצאת דופן ומעוררת כבוד, להתייחס בעניין ובחיבה כמעט לכל משוררת ומשורר שמפרסמים ספר חדש, לפעמים גם במחיר של התעלמות מהצורך להבחין בין יותר טוב ופחות טוב, והיא ניכרת לא פחות בשירי הספר החדש, שמה שמיוחד בו הוא בדיוק זה: ליבו הרחב של המשורר, הפתוח לכל צער ויופי וכאב. ועם הלב הרחב באה גם צניעות, ולכן החליף ברקוביץ את התואר המתיימר "טוטאלי" במה שנשמע כהיפוכו, "אקלקטי", ושמו המלא של ספרו החדש הוא "הכל שירה – האוסף האקלקטי". ואם אקלקטיות פירושה פתיחות, ריבוי וגיוון – השם מוצלח.
וליבו של ברקוביץ' פתוח בעיקר לכל צער וכאב. אלה השירים היפים ביותר שלו – שירים שהייתי מתאר כ"משיחיים". שוב, לא במובן המתיימר, המתבדל והנקמני של המושג, זה שהוזה את יום הדין, אלא במובן הצנוע, זה שאינו משלים עם הצער והאלימות הממלאים את העולם, מתריס כנגד עצם קיומם, ומאמין שתפקיד השירה הוא לתת ביטוי מדוייק ככל האפשר להתרסה הזאת. ומכיוון שנקודת המבט היא פתוחה ורחבה, ברקוביץ' כותב באותה תדהמה על ילדה יהודיה שנרצחה על ידי מפגע פלסטיני, ילד פלסטיני שנרצח על ידי מפגע יהודי או נער פלסטיני שנרצח על ידי חיילי צה"ל – אם למנות רק שלוש מתוך סדרה רחבה של קינות רבות עוצמה המופיעות בספר. זה לא שאין כאן אג'נדה, אלא שהיא מרובת פנים, דינמית, אולי אפילו טוטאלית.
ומה שמעניין לא פחות הוא האופן שבו ברקוביץ' כותב את השירים הללו – למשל, התעקשותו לא לגלוש לזעם או לאלימות נגדית, ובעיקר לא לוותר על הצורך המבלבל והמאיים לזכור גם את אנושיותם של הרוצחים, ולחפש גם להם תיקון או גאולה במסגרת המציאות האלטרנטיבית של הכמיהה המשיחית. ודומה שמה שמאפשר לו לעשות זאת, כלומר לשמור על מימד האימה והתדהמה בלי להיגרר לאלימות נגדית, היא מודעותו לכך שכתיבת שירה פירושה הליכה על חבל דק בין שתי סכנות: הצפה רגשית משתקת מצד אחד ומליצה ריקה מצד שני, וההבנה שהדרך היחידה ללכת על החבל הזה היא לא לפחד כלל, לא מהרגשנות ולא מהמליצה, אלא להשתדל לאזן ביניהן, בין השאר באמצעות שימוש מיומן בחשיבה פרדוקסלית ובאירוניה עצמית.
אילן יוסף ברקוביץ', הכל שירה – האוסף האקלקטי, ספרי עיתון 77
- לרשימה על "המשורר האשכנזי האחרון".
- לרשימה על "חרובים".