יהודית מוסל-אליעזרוב, בז

פורסם בתאריך 11 בספטמבר 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

יהודית מוסל-אליעזרוב היא משוררת ותיקה – שיריה הראשונים פורסמו ב"עכשיו" ב-1968 – הזוכה להערכה רבה אך ממעטת לפרסם או להתראיין. חיפוש באינטרנט מעלה מעט מאוד מידע: שהיא נולדה בשנות הארבעים, שהיא דור עשירי בארץ, שאביה היה "רב חרדי-ציוני", ולכך מתווספת אינפורמציה מעורפלת על ילדותה ונעוריה שעמדו, כנראה, בסימן מורכב של פגיעות ומרד, לצד הקביעה (שמצאתי בערך המוקדש לה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית) ששירתה "פמיניסטית ועוסקת במשברים דתיים וארוטיים ובחרדות קיומיות… בנושאים קשים כמו אונס, מילת בנות ואלימות במשפחה."

הערפל הטעון הזה, שחושף ומצניע גם יחד סיפור חיים מסובך שמחבר ממדים מתנגשים-לכאורה כדת ופמיניזם, מתגלה גם בשירתה. שיריה הם ניסיון מתמיד למצוא את האיזון האבוד בין האישי או הביוגרפי, מה שחורג מהמסגרת המקובלת, לבין הסדר הדתי והחברתי. אחת הטכניקות המרכזיות שלה היא משהו מעין שיר-חלום, שמאפשר לה לתרגם היסטוריה פרטית מאוד, סתומה וקשה לביטוי, אולי אפילו סודית, לדימויים תרבותיים עתיקים שמקורם מאגי או מיתולוגי.

מה שהופך את השירים למעניינים היא המודעות החריפה של המשוררת לאיכותו המיוחדת של הגבול המבחין בין העולמות. בשיר "מאחורי הגדר" מתבוננת הדוברת – מעבר לגדר, כמובן – בנערה יפה שמשתעשעת באחו מוריק עם פר, תמונה המעלה על הדעת את אירופה המתעלסת עם זאוס, ומתקשה להבין איך הנערה (אולי בתה, אולי היא עצמה בילדותה, אולי אספקט חלומי של אחת מהן) אינה חוששת מן הפר, מהחייתיות או מהזכריות שלו, אולי גם מאלוהותו. השיר מסגיר את הדימוי הבולט ביותר בשירי הספר, דמות מסתורית ומאיימת של אדם-חיה, וכמו רבים משיריה של מוסל-אליעזרוב הוא נע מהבהיר והמובחן אל המטושטש והמסוייט – הדוברת מגלה שהגדר המגוננת נעלמה, והיא נלכדת בתוך הנוף המוריק אך המחריד, מין גן-עדן מלא נחשים וחטאים, שהיא מתבוננת בו.

הגדר מבחינה אך גם קושרת בין מציאות וחלום, זיכרון ודמיון, תשוקה ופחד, צד האור וצד הצל, האדם והחיה או המבוגר והילד, והעלמותה מאיימת על ההבחנות הללו אך גם מחדדת את נחיצותן. ב"כמו מצבות בהר", שיר שיש לו השתמעויות פוליטיות מורכבות אך גם מעורפלות מאוד, משווה המשוררת הירושלמית בין זכרונותיה לפני ימי ההתנחלויות, שבהם היא גרה על מדרון המשקיף אל גבול מלחמה אטום ואפל, לבין המציאות שבה הגבול הזה נפרץ, ו"בתי הגזית" של המתנחלים, כמו "בתי המבצר" של הרובע היהודי, חרגו מעבר לו. יש דמיון מפתיע בין המבנה של "מאחורי הגדר", השיר על הנערה והפר, לזה של "כמו מצבות בהר", השיר על התפשטותה של ירושלים היהודית – בשניהם העלמותם של הגבול או הגדר מייצגת בראש וראשונה תשוקה ואנרגיית חיים מתפרצת, אך מובילה למרחב מסוייט הפורש מראית עין אידילית על תהומות של אלימות ואימה.

mosssel-eliezerov

השיר המצורף לרשימה, למרות פני השטח הצנועים שלו, הוא אחד מנסיונותיה המוצלחים ביותר של מוסל-אליעזרוב לעצב את הגבול המיוחד שמקשר ומפריד בין העולמות שהיא מתחבטת ביניהם. הוא פורש מעין ביוגרפיה של אדם לאחר מותו – ההיסטוריה שלו כ"פנטום" או כרוח רפאים הפוקד את המשוררת (או את האישה שבשמה היא כותבת) בחלום ובהקיץ: תחילה איך נולד או התגלה לראשונה, ימים ספורים אחרי מותו, כגבר צעיר במלוא אוניו, ולאחר מכן איך הופיע שוב ושוב – כאורח עירום למחצה בסוכה, כאחד מארבע דמויות המשוטטות במישורי חמרה רוויים במים, ולבסוף, דווקא בסניף של רשת "אינטימה", כזקן זר וחסר אונים שמכנסיו ספוגים בשתן.

הביוגרפיה הרפאית הזאת קשורה כמובן לשובל הזכרונות החיים, הממשיים, שהותירה הדמות בחיי האישה הדוברת בשיר, אבל קו-המוות המפריד בין שני הסיפורים מעצים את המתח בין ממדיו הסותרים של הזיכרון – בין המציאות שהוא מכסה, מה שנעלם ואי אפשר לספר, לבין התגלותו המהבהבת בחלום ובשירה.

יהודית מוסל-אליעזרוב, בז, סדרת ריתמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד/קרן רבינוביץ לשירה

תגיות: , , , , ,

יום שישי, 11 בספטמבר, 2009 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים