כמעט כולנו אוהבים לנסוע, לטייל, לתור את העולם, אבל יש אנשים שהתשוקה הזאת מובילה אותם רחוק יותר והם הופכים לנוסעים מתמידים. אצל חלק מהם הנסיעה היא מקצוע – פעם זה היה מלח, סוכן נוסע או חייל בשירות הוד מלכותה; היום זה מדריכת טיולים, עיתונאי תיירות או כתבת של אזורי סכנה; ותמיד אפשר היה לנסות לכתוב ספרי מסע ואפילו שירת מסע: לא בדיוק מקצוע, יותר מין אמנות – אמנות המסע המתגלה מבעד למילים. ומה שהופך את "אור וזמן", ספר שיריו הרביעי של יונתן ברג, למושך כל כך, הוא ניסיונו לכתוב שירת מסע צרופה ודחוסה במיוחד: לא שירה המוקדשת למסע או ליעד אחד, אלא שירה שעוסקת בתנועה עצמה, בחווית האור המרצד והזמן המתערבל של הנוסע המתמיד.
איך חותרים לחווית התנועה עצמה? מדגישים את הריבוי והגיוון. שירי הספר מתארים טיולים בארבע עשרה מדינות אירופאיות, עשר מדינות אסיאתיות, שש מדינות ביבשת אמריקה ושתי מדינות באפריקה: יותר משלושים יעדים בסך הכל. ורבים מהשירים מערבלים יחד זכרונות מממקומות שונים ויוצרים מין קולאז' תזזיתי: אקסטזה סובבת-עולם של זכרונות-מסע שפולשים זה לתוך זה.
יש באקסטזה הזאת משהו משתוקק ומבוהל גם יחד, משתנק ומתנחשל. מצד אחד מניע אותה צמא בלתי נדלה שאפשר לתאר כרליגיוזי: תשוקה להכיר אלוהות או אמת אחרת, חדשה, מדוייקת יותר מהאל היהודי או מהמציאות הישראלית המוכרת, ואם לא אלוהות חדשה, לפחות חוויה רוחנית פתוחה ומשוחררת יותר. אלא שלתזזית יש מניע נוסף, הפוך לכאורה – לא תשוקה כי אם פחד: הפחד להיתקע במקום שבאת ממנו, על הזכרונות הבלתי פתורים שמאיימים לרדוף אחריך לכל מקום.
הכפילות הזאת – צמא לעתיד פתוח לצד פחד מעבר קלאוסטרופי – מאפיינת את חווית היסוד בחייו של יונתן ברג: ההיחלצות מההתנחלות שבה גדל, פסגות, ומהתרבות הדתית-לאומית שבה התחנך, אל העולם החילוני הרווי באפשרויות ובמסתורין, חריגה שהתשוקה לנסוע בעולם כולו מדגימה ומעצימה, וניכרת היטב בשירים הרבים שעוסקים בהודו ובדרום מזרח אסיה. שם, באסיה ההינדואיסטית והבודהיסטית, הרבה יותר מאשר באירופה הנוצרית, הכמיהה הרליגיוזית של ברג מתלקחת שוב ושוב, ונפגשת פעם אחר פעם עם הצורך להתמודד עם המצוקה החשופה של העולם השלישי. בשירים היותר מעניינים מסוג זה הכמיהה והפחד מתורגמות מייד לזכרונות טראומטיים של ברג עצמו כנער שגדל בהתנחלות או כלוחם בצה"ל. ואולי הדבר המרתק ביותר בהקשר זה היא דמות חוזרת של ילד מסתורי, יתום, עירום, בודד, שסכנה מרחפת מעליו, והמשורר מתבונן בו מרותק, דאוג וחסר אונים: אולי זהו צל העבר של המשורר עצמו, ואולי זכרם של ילדים פלסטינים שהמשורר צפה או נתקל בהם בילדותו ונעוריו.
ואף על פי כן, השירים היפים ביותר בקובץ הם דווקא השירים השמחים יותר והאלימים פחות, שבהם משהו מאט את המערבולת, והמשורר מצליח להתעכב לרגע במקום אחד שיש בו יופי ורוך ואפילו הבהוב אפשרי של בית. בשיר המצורף מתגלה המקום הזה ברגע של יקיצה במקום זר, אולי פסטיבל משוררים. המגמה הזאת מגיעה לשיאה לקראת סוף הספר, בשירים שבהם המשורר הופך לבן זוג ולאב. בקריאה חפוזה כמעט אי אפשר להבחין בשירי הרוך והיופי האלה, אבל הם מתגלים בקריאה איטית, שכן "אור וזמן", למרות המקצבים המתנחשלים שלו, מחייב דווקא קריאה סבלנית וקשובה שאינה ממהרת להבין הכל. ובקריאה כזאת, פקוחת עיניים, המילה המשמעותית ביותר שצריך לעקוב אחריה היא המילה הקטנטנה "את" – גוף שני יחידה, ההפך מה"אתה" הסמכותי של אלוהינו מלך העולם – שמתגלה כמצפן חיוני: הסיכוי היחיד למשמעות מוחשית ויציבה.
יונתן ברג, אור וזמן, מקום לשירה
- לרשימה על "היסטוריה".
- לרשימה על "שעות ליד העולם".
- רשימה על "מפרשים קשים".