נדב ליניאל, הלל

פורסם בתאריך 18 במרץ 2022 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

בשירים החזקים והמסעירים שפותחים את ספרו השני מתמודד נדב ליניאל, משורר ודוקטורנט לספרות באוניברסיטת מישיגן, עם משימה קשה במיוחד – כתיבה על דיכאון מז'ורי ועל היציאה ממנו. יש כאן לכאורה שני עניינים מנוגדים: חווית המוות של הדיכאון וכנגדה חווית השיבה לחיים, אלא שאי אפשר להפריד ביניהם: אי אפשר להחלץ מדיכאון בלי להילכד בתוכו, ומכיוון שהדיכאון דומה במידה רבה לשיתוק, אי אפשר לספר עליו בלי להתעורר ממנו. ולמעשה, מה שהופך את שיריו של ליניאל לענוגים כל כך, כאובים ומלאי יופי גם יחד, הוא כשרונו לכתוב בעת ובעונה אחת על שני הצדדים של המשוואה – חיים ומוות, שפיות וטירוף – בלי להתכחש לאף אחד מהקטבים. להפך: חווית הרפאים של הדיכאון מתעוררת לחיים בזכות הקול האוהב שקורא לצאת ממנה, ואילו החזרה לחיים אינה מטשטשת את עוצמת היסורים אלא חושפת אותם במלוא אכזריותם.

בדרך כלל יציאה מדיכאון אינה מתרחשת בבת אחת. מדובר בתהליך. אלא שאצל ליניאל היא מתוארת לעיתים קרובות במונחים של "רגע" – רגע דרמטי של תחיה, של אור גדול המבקיע את החושך, אם כי ברור שזהו רגע רב ממדי, מטאפיזי, חלומי, רגע שגבולותיו נזילים: "מהו הרגע הזה, שאינו/ שינה ואינו ערות/ ואינו עילפון, אלא הגוף שניעור בתוך השינה,/ הרועד, הרוקד, הרואה, הרוצה לחיות?" דומה שהרצון לכנס את התהליך כולו, ואולי אף את היקום או הקיום כולו, ל"רגע" כזה הוא בעיקרו אסתטי: מקורו בכך שליניאל יודע ללכוד במצלמה הפואטית המשוכללת שלו רגעים כאלה בדיוק, על יופים הנדיר, ולהעלות באוב את משחקי האור-חושך והיש-אין הכרוכים בהם.

אחרי שירי השער הראשון, שעיקרם דיכאון וחריגה ממנו, מופיע השער השני עם שירים לא פחות מסעירים  – שירי אהבה וכמיהה. בשיר המרתק ביותר בשער הזה, "עדות", מתואר סקס על גג שיש עליו גם שני פגרי יונים, אלא שבזכות הסקס היונים כמו חוזרות לחיים: "אתה מבין, הציפורים המתות עפו כי נצמדת אלי/ וגופינו זזו בתיאום,/ שם, על הגג, בין המאווררים הגדולים." שוב מתאר כאן ליניאל רגע מסתורי שבין מוות לחיים, אלא שהפעם ברור שמדובר בתחיה כוזבת. שאר שירי השער, לעומת זאת, הרבה יותר מחוייבים למימד האור והתחייה. ולפעמים השירים היפים ביותר בשער הם דווקא אלה שהצד הארוטי שלהם הוא מטאפורי ומנוחש לחלוטין, ובעיקר מעודן עד כאב – כמו השיר המצורף, "סייפנים", שבו דם וזרע מצטללים למים חיים, או כמו צמד השורות הנפלא שזכה לכותרת הסוגסטיבית "משאלה": "על לחיי החושך, חיוור/ נח ריס הירח" – ספק נוף קוסמי ספק נוף גופני פוסט-משגלי.

היכולת הזאת, לעדן קושי ליופי, או לזקק את האלים והעז לתמצית טהורה וצלולה, היא שעומדת בבסיס השגיו הפואטיים המרשימים של ליניאל. היא גם מייחדת אותו בנוף השירה הישראלית בת זמננו, שיחסה לאלים ולעז נוטה להיות הרבה יותר ישיר וחשוף. היכולת הזאת ניכרת גם במחוות רבות-היופי שלו לאגדות ספר בראשית, שבהם האלימות המופגנת של הטקסט המקראי מסתגננת לשירים עדינים והרמוניים להפליא, שמזכירים ביופים את מסורת האמנות הנוצרית. פחות מעניינים שירי המחווה הרבים (המשורר מכנה אותם "קידות") לשירה יוונית עתיקה, לטינית, גרמנית, אנגלית או עברית. גם הם אינטיליגנטיים וכתובים היטב, אבל אין בהם די מתח בין מקור למחוווה, וההרגשה היא שהמשורר מתמוסס לתוך מקורות ההשראה שלו במקום לזנק מתוכם. אולי דווקא בגלל שיש משהו מעודן כל כך באמנות השירה של ליניאל, היא מגיעה לשיאיה כשהיא מצליחה לחרוג ממופתי השירה של העבר, לא כשהיא חותרת להיות נאמנה להם.

נדב ליניאל, הלל, פרדס

יום שישי, 18 במרץ, 2022 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים