מרוה זוהר, הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער

רק לפני כמה שבועות פרסמתי כאן, במדור הזה, מאמר שסיכם את העשור האחרון בשירה הישראלית, וכמה מפליא לגלות שהספר הראשון שאני כותב עליו אחרי הסיכום הוא יצירת מופת פורצת דרך – הפואמה "הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער" של המיילדת והאקטיביסטית הפמיניסטית מרוה זוהר – יצירה שמהדהדת כמה מהמגמות שניסיתי לסמן במאמר, ועם זאת חותרת למרחבים פואטיים חדשים בתכלית, ובכלל זה לעיבוד מדוייק יותר של היחסים בין שירה ואמת, שירה ואלימות, שירה ואקטיביזם, שירה ופרוזה, שירה ואנטי-שירה.

באחרית הדבר מספרת זוהר שאחת מנקודות המוצא שלה היו לימודי כתיבה יוצרת בבר אילן: היא נחשפה שם לאידיאה של "שירה דוקומנטרית", ובהצעת התזה לקחה על עצמה "לתאר באמצעות שירה את המלחמה המתחוללת נגד נשים." היא גם מספרת שאת העבודה התחילה רחוק ככל האפשר מעצמה, כראוי ליוצרת דוקומנטרית: "קראתי עדויות, מחקרים ונתונים על גילויים שונים של אלימות כלפי נשים. צפיתי בסרטונים של סקילה באבנים של קורבנות אונס תחת שלטון הטליבאן, קראתי כל מה שיכולתי על מילת נשים באפריקה, המתת תינוקות ועוברות באסיה, אלימות כלכלית, מינית וזוגית."

אלא שאז משהו השתבש בתוכניות של זוהר. המידע המחקרי הציף תכנים הרבה יותר אישיים – את האלימות  שהופנתה כלפי המשוררת עצמה במהלך חייה. התוצאה היתה מערבולת תודעתית שהובילה את זוהר לאשפוז ראשון בבית חולים פסיכיאטרי, ורק שם, בעקבות מפגש אינטנסיבי עם סוגים נוספים של אלימות כלפי נשים, בראש וראשונה עם האלימות הפסיכיאטרית, התגלו לה הליבה והתבנית של יצירתה. התברר בין השאר ששירתה מסורתית יותר מכפי שהסתמן בהצעת המחקר שלה, שכן היא נעשתה הרבה יותר אישית והרבה יותר אוטוביוגרפית. אלא שאידיאת "השירה הדוקומנטרית" לא נעלמה. להפך, היא אפשרה לזוהר להרחיב ולהעמיק את סיפורה האישי באמצעות שילוב משוכלל של סיפורים רבים נוספים, ובדרך זו להעניק ליצירתה ממדים אפיים.

זוהר, כך התברר לבסוף, התמסרה בעקבות האשפוז לכתיבת פואמה רבת עוצמה המשלבת יחד ארבעה צירי עלילה: ראשית, סיפורה של המשוררת עצמה, שלא תמיד אפשר להבחין בינו לבין סיפורים אחרים שנשזרים ביצירה אבל הוא כל הזמן נוכח, מתגלה ומסתתר, ככל סיפור שיש בו ניתוקים פוסט-טראומטיים; שנית, סיפורם של בית החולים הפסיכאטרי שבו זוהר התאשפזה, כפר שאול, ושל הכפר הערבי שעל הריסותיו בית החולים הוקם, דיר יאסין, על הטבח שנעשה בתושביו ב1948; שלישית, סיפוריהן של מאושפזות נוספות בכפר שאול שזוהר התחברה אליהן; ורביעית: תולדותיו של המפגש האלים בין הפסיכיאטריה המודרנית לקורבנות של אלימות מינית תוך דגש כפול: הן על נסיונן של זוהר וחברותיה בכפא שאול, והן על נסיונן של כמה מהמאושפזות בבית החולים הפריזאי סלפטרייר במאה ה19, בימים שבהם ז'ן-מרטן שארקו, "אבי הנוירולוגיה", ניהל שם את המחלקה הנוירולוגית.

התוצאה היא יצירה מיוחדת במינה, שמציעה מצד אחד גודש קשה להכלה של כאב ואלימות, ומצד שני יופי נדיר שמקורו בנימה המיוחדת שבה רוב השירים כתובים – נימה שאפשר לתאר כמיזוג בין פרוזה תיעודית, רציפה ומפוכחת, לפרוזה אקסטטית, שבורה ומתפרעת. הזיקה לפרוזה היא משמעותית מסיבה נוספת – משום שעלילת הפואמה, למרות כל פיתוליה, מצליחה לסחוף לתוכה את הקורא בעוצמה רבה, ממש כמו פרוזה, והיא הולכת ומתבהרת, הולכת ומתחדדת, עד שהיא מתכנסת לסדרה ארוכה של נסיונות התאבדות, מיעוטם כושלים ורובם לא, גולשת משם לאבל כבד ולבסוף לרמזים של נחמה. כך או כך, ברור שכל מי שרוצה לדעת לאילו גבהים יכולה השירה הישראלית לנסוק בעשור הקרוב, מוזמן לקנות את הספר ופשוט להתחיל לקרוא.

מרוה זוהר, הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער, טנג'יר