כל מי שקורא את ספרה השני של שי שניידר-אילת, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן", וקרא לפני כשנתיים את ספר הביכורים שלה, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה", יודע לפחות שלושה דברים: ששניידר-אילת אוהבת להעניק לספריה שמות קצת ארוכים מדי; שהיא משוררת מצויינת, שיודעת להפיק מכאב, אבל ומוות שירים חזקים במיוחד; ושהספר החדש הוא גלגול, כלומר מטאמורפוזה, של ספרה הקודם. לכאורה מעורבים בכתיבת השירים החדשים אותה משוררת ואותם כאב, אבל ומוות – שניידר-אילת איבדה את בן זוגה ואבי ילדיה הרכים לפני כשבע שנים – אבל למעשה מדובר ביצור פואטי אחר לגמרי. הדמיון בין הספרים מפליא. ההבדל ביניהם מפליא אפילו יותר.
נפתח בדמיון בין הספרים: שניהם עוסקים בעולם שבו החיים והמוות, וליתר דיוק, המשוררת המתאבלת ואהובה שהלך לעולמו, אינם מצליחים להיפרד זה מזה. האבל אולי מוביל להשלמה עם המוות, ואפילו להכלה רחבה ועמוקה שלו, אבל לא לפרידה. התוצאה היא קירבה חיה ופעילה בין בני זוג שכל אחד מהם שרוי במצב צבירה שונה לגמרי – האחת חיה והאחר מת – ולכן הזוגיות ביניהם היא כפולת-פנים, בת-כלאיים, חיה-מתה. שירי ספרה הראשון של שניידר-אילת העניקו לברית הזאת, שבין חיים למוות, דימויים שובי לב ביופים ומרחיקי לכת בחוכמתם. העולם כמו נחצה לשניים במין פיצוץ קוסמי ושני החצאים קרסו זה לתוך זה, או להפך, נהדפו כל אחד לכיוונו – האחד זינק ליערות העננים אשר בשמי השמיים והאחר צלל אל מעבה האדמה או לב האוקיינוס – בלי שהכבל שקושר אותם לאחדות בלתי נפרדת ייקרע.
הברית שבין מוות וחיים בולטת מאוד גם בספרה השני של שניידר-אילת, אבל משהו באקלים הרגשי שלה משתנה לגמרי. את האהבה והצער, שהיו הרגשות המשמעותיים ביותר בספר הקודם, מחליפים בספר החדש כעס, סרקזם, אלימות ואימה. בעקבות שמו של מאמר מפורסם של פרויד, "אבל ומלנכוליה", אפשר לומר שהתאבלות שעמדה במרכז ספר הביכורים של שניידר-אילת התגלגלה בספרה החדש במלנכוליה, כלומר בדיכאון חובק כל, ושיסוד המוות איבד את אחיזתו הקונקרטית באובדן בן הזוג והפך לעיקרון מארגן, לתבנית שמשכפלת את עצמה ומציפה את העולם כולו. יותר מזה: מה שהצטייר בספר הביכורים כנופי נפש פנטסטיים, ענוגים ועוצרי נשימה גם יחד, שמצליחים לחבר אדמה ושמיים, עפר ורקיע, מתגלה ברבים מהשירים החדשים כנופים גיהנומים במתכוון, חזיונות נבואיים של זוועה וחורבן המאוכלסים ביצורי כלאיים חיים-מתים הדומים למפלצות.
אלא שהשירים החדשים, למרות הצד המקברי שלהם, אינם פחות מכושפים או מטלטלים משירי הספר הקודם. יופים אחר, כמובן. האלימות והסרקזם מעניקים להם לא רק אסרטיביות יוצאת דופן, אלא גם מודעות עצמית מיוסרת למעשה הכתיבה עצמו. כבר בספרה הראשון נגעה שניידר-אילת, לפחות ברמז, בכאב ובאשמה הכרוכים בידיעה שהיא התגלתה כמשוררת מתוך מותו של בן זוגה. אלא שהדרמה הזאת, שמסבכת אבל ומלנכוליה עם כתיבת שירה, הופכת בספר החדש לציר מרכזי. דומה שהעברית עצמה הופכת לשפה זרה, כמו-מתה, שפה רפאית או ירחית, שמזכירה לפעמים את הנופים המילוליים המלנכוליים של אמיר גלבוע המאוחר ונתן זך המוקדם, ומדגימה במקצביה ובסדקיה את האופי הגיהנומי של השירים. ההרגשה היא שמעשה השיר עצמו, בתובענותו היצירתית, משתף פעולה עם המנגנון המלנוכולי שהופך את העולם לגיהנום. המגמה הזאת מגיעה לשיאה בשירים שחותמים את הספר, שבהם שניידר-אילת מסבירה שכדי להימנע מאבל נוסף, אובדן נוסף, נטישה נוספת, היא ממהרת לקבור כל אהבה חדשה שנכנסת לחייה במעטה נוקשה וזוהר של שירה, כלומר הופכת אותה לפנינה. ברור למה: כי בעוד אהובים עלולים להיעלם, השירה נשארת.
שי שניידר-אילת, כל מה שהיא שרה מעלה עשן, מוסד ביאליק
- לרשימה על "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה".