אמירה הס, צער האהבות הכלואות

פורסם בתאריך 22 באוקטובר 2021 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

הברית של אמירה הס עם מקורותיה של השירה העברית, בעיקר עם הטקסט התנ"כי, היא טוטאלית. היו מעט  מאוד משוררים במאה ומשהו השנים האחרונות שהיו קרובים אליו כמוה, ואני חושב בהקשר זה גם על המאורות הגדולים ביותר כביאליק, אצ"ג או רביקוביץ': לא שהם הכירו את השירה המקראית פחות טוב, ולא שהם השתמשו בה בשירתם בצורה פחות משוכללת, אבל אפילו הם לא היו חופשיים ופרועים ונדיבים איתה כמו הס, ועם זאת חדים ומדוייקים כל כך. והקרבה המיוחדת הזאת מאפשרת לה להישאר נאמנה למסורת גם כשהיא נחושה להפליג הרחק ממנה. למשל בשורת השיר "בזה לך, לעגה לך, פרוצת ישראל", וריאציה על "בזה לך, לעגה לך, בתולת בת ישראל" מנבואת ישעיהו על סנחריב – אפשר ממש להרגיש איך הסכין של הס חותכת כל הדרך עד לגרעין העמוק ביותר של השירה המקראית, ובה בעת חותרת למקום פנימי ומסתורי מאוד ברוחה של המשוררת עצמה.

מה עושה את השורה הזאת למפליאה כל כך? נדמה לי שהדבר קשור לנחישותה של הס להכיל את הקונפליקט  שמתואר בה ולרדת עד לשורשיו בלי להכריע לטובת אחד הצדדים. מצד אחד להתריס באמצעותה בגלוי ובעוצמה כנגד שנאת הנשים המחרידה של המקורות והמסורת, ומצד שני להשלים עם גזר הדין האלוהי שרואה הן באישה או באיש, והן בהפשטה המכונה "ישראל", מעיין חתום שנולד מטבעו להיפרץ, ולכן הוא לכוד לעד בין טוהר אבוד ובזות בלתי נסבלת, ואין לו ברירה אלא להשתנות, לצמוח מתוך חורבנו, ובסופו של דבר להכיל את ניגודיו.

ובדיוק הכישרון המיוחד הזה, להכיל את הניגודים – ולא באיזו העמדת פנים מיסטית או תיאולוגית, אלא פה, על פני האדמה, במסגרת חיי המשפחה והאהבה והשפה – הוא שמעניק להס את כוחה, ולא רק כשהיא כותבת על השבר הנשי אלא גם כשהיא כותבת על שברים אחרים בחייה, כמו השבר המזרחי, של מי שהיגרה בילדותה מבגדד לארץ אשכנז. ופעם אחר פעם מתברר שנכונותה להכיל את הניגודים ולאחות את הקרעים אינה רדיקלית פחות מיכולתה לראות אותם למעמקיהם, בלי כחל ושרק של תקינות פוליטית משמאל או מימין.

הספר נפתח בשירים יפים במיוחד שעוסקים בכמה חידושים משמעותיים בחיי המשוררת מן השנים האחרונות, (אחרי שהתאלמנה לפני אחת עשרה שנים מבעלה האהוב, עזרא הס) – קודם כל הגירתה לניו יורק, ולא פחות מכך שמחתה על הנכד החדש שנולד לה על גדות ההדסון, המכונה בשירים בשם הנפיץ "גרמניום". ולמה "גרמניום"? לא רק בגלל שסבא שלו, עזרא, היה יהודי ממוצא גרמני, עובדה שממלאת תפקיד מרכזי ברבים משיריה של הס, אלא בעיקר בזכות אביו הגרמני של הנכד, שעליו, כלומר על חתנה, הס כותבת: "הוא הגיע אלינו דרך האיצטגנינות/ חרות במפה של גורלי. הוא/ ובתי וגרמניום, בנם הקטן,/ נתערבבו במיזוג הגלות שלי,/ בגלקסיה הזו./ חזון העצמות היבשות, כור היתוך./ מסופוטומיה בה נולדתי/ נטבלה בריין."

ומה שנאמר בשורות האלה במילים ישירות ומאוזנות מאוד – "מסופטומיה בה נולדתי נטבלה בריין" –  נאמר בשירים אחרים באמצעות דימויים פראיים ממש, כמו הדימוי שחוזר בכמה מהשירים ובו המשוררת עצמה, אמירה בת סלימה, נולדת מחדש מרחמה של אם גרמניה, או כמו בשורות שבהן היא מתארת את נכדה כך: "יודו-נצנץ טהור,/ ברית מילה בין עמים/ ללא חיתוך איברים." והנה מה שמייחד את שירתה של הס: היא לעולם לא תכחיש את הקונפליקט, גם לא את האשמה או הטירוף הכרוכים בו, אלא תברא מהם בכוח הזמן החולף נופים חדשים של יופי וחוכמה.

אמירה הס, צער האהבות הכלואות, הקיבוץ המאוחד  

יום שישי, 22 באוקטובר, 2021 משוררים ותיקים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים