בספר הביכורים שלה, "אנה מסתובבת לאט", ענת לוין כתבה: "השיר הוא קיר/ מילה היא מסמר/ הנפש פטיש". כל כך אהבתי את המילים האלה, שמתארות את נקודת המבט של המשוררת כשהשיר נולד – כאשר נפשה מתפוצצת בסגנון ביאליקאי והולמת במסמרי המילים – שציטטתי אותן ברשימה שכתבתי על ספרה השני של לוין, "מפה לפה", ואף היצעתי להן גרסה נוספת שמתארת את נקודת המבט של הקורא/ת: "הנפש היא קיר/ מילה היא מסמר/ השיר פטיש". כן, היה משהו מדוייק עד כאב בשני ספריה הראשונים של לוין, שלווה ביכולת מסתורית לתקוע את מסמרי המילים עמוק בנפש. אלא שהמשהו הזה הרבה פחות מצוי ב"רק רגע גוף", ספרה החדש. השילוב שהיה אופייני כל כך לשירתה, של רוך וקושי, וליתר דיוק: של קשב ענוג ורגיש שנתקל במציאות אכזרית ואלימה – והכישרון שנגזר מהשילוב הזה: לשאת כאב ולהדהד כאב – שינו בספר החדש מצב צבירה, ובמקום שירים שמחדדים את המתח בין התמסרות ואגרסיה יש בו יותר מדי שירים שחותרים למוסס את המתח הזה, ולחפש לו איזו נקודת אמצע רגשנית, פזמונית או המנונית ("כל העולם, אלוהים אדירים, תחינות ותפילות"), שלתוכה הניגודים יזרמו וכמעט ייעלמו. והתוצאה, לעיתים קרובות, מאכזבת.
זה בולט כבר בשער שפותח את הספר, המוקדש למפגשים לא מוצלחים שהיו למשוררת עם גברים לפני כשלושים שנה, בשנות העשרה וראשית שנות העשרים לחייה. לכאורה מדובר בהתרחשויות שמממשות את הנוסחה שהעניקה לספריה הקודמים את כוחם – כמיהה אינסופית לאהבה שנתקלת ביחס אדיש, נצלני, אלים, משפיל, מניפולטיבי או סתם גס רוח. אלא שהעיצוב הקצת נקי מדי של השירים נוטה לנעול ולמסגר את הזכרונות הקשים ההם במקום לפתוח ולדובב אותם. כשלוין כותבת, למשל, "אהבתי אותו כמו שחבצלת אהבה את פנחס", כלומר כמו שחבצלת חבשוש אהבה את פנחס שדה, ברור לנו שמדובר בהכרזה טעונה מאוד, ואף על פי כן המילים לא הולמות בקיר הנפש. להפך, הן מחליקות מעליו, כי השיר לא מעניק שום מידע או הקשר שמאפשר לתת מובן קונקרטי להשוואה. וכך גם בשירים רבים אחרים בשער ובספר – ההרגשה היא שהעיקר נותר סגור, לא נגיש, מטאפורי מדי, לא מחוייב עד הסוף, לפעמים אפילו מטושטש במכוון לטובת המילים המתנגנות. אפשר לטעון שהצד הזה בשירים, הכמו-מנותק, משקף קושי פוסט-טראומטי, אבל מי שקרא את ספרה השני של לוין, "מפה לפה", מכיר את האומץ והעוצמה שהיא יודעת לגייס כאשר היא מתמודדת עם פצעים בחייה. בשירים החדשים ההרגשה היא הפוכה: שאם יש בזכרונות שמפרנסים אותם אספקטים פוסט-טראומטיים, הם לא נוכחים בטקסט אלא מורחקים ממנו.
לוין היא כמובן משוררת מצויינת, כמו שהעידו שני ספריה הקודמים, ולכן גם בספר החדש אפשר למצוא לא מעט שורות יפות וקבוצה נבחרת של שירים מדודים וחזקים, שביניהם ראוי להזכיר את "המורה לענייני רוח", "ידית", "כלבה", "שוב" ו"התנגדות" (שמצורף לרשימה). מה שמשותף לכל השירים האלה היא תכונה פואטית חדשה אצל לוין שאפשר אולי לכנות "אמביוולנטיות מודעת לעצמה", שממירה את הפתוס שהיא הצטיינה בו כל כך בספריה הקודמים בטכניקה רגשית כמעט הפוכה – הומור ואנדרסטייטמנט. כשמבינים את זה הכל פתאום מתבהר: לא רק מה קרה לשירים הטובים של לוין – הם לא נעלמו אלא פשוט נדדו, מממלכת הרגש המזוקק למחוזות האירוניה העוקצנית או המלטפת – אלא גם למה ספרה השלישי בעייתי כל כך: כי ברבים מהשירים הכלולים בו לוין עדיין נאחזת בפואטיקה הישנה שלה, שהיתה טובה לשעתה, אלא שבינתיים, אולי בעקבות תמורות בחייה, פג תוקפה.
ענת לוין, רק רגע גוף, הקיבוץ המאוחד
- לרשימה על "מפה לפה".