מיה טבת דיין, כדי להסתדר עם המצב

ספר השירים החדש של מיה טבת דיין, משוררת ומרצה להינדואיזם, נפתח בשירים סוערים במיוחד שנכתבו במהלך שמונה עשר החודשים האחרונים הישר ממלתעות הקורונה, או אם תרצו: מבטן הלוויתן של הורות-בימי-קורונה, כאשר חייה של המשוררת הפכו – כחיי הורים רבים לילדים צעירים, בעיקר אימהות – למין בית כלא משפחתי, אימהי, אולי גם זוגי, תוצאה של סגרים מתמשכים המלווים במערכת חינוך מושבתת או מבוייתת ובפחד גדול – אימת המגפה והמוות. טבת דיין מצליחה לכתוב על הימים הללו בדייקנות ובעוצמה בזכות הפואטיקה המיוחדת שלה – פואטיקה של כנות וישירות, של חתירה לביטוי עצמי שלם ועם זאת מאוזן ככל האפשר – שמאפשרת לה לבטא בבהירות יוצאת דופן פחדים, קונפליקטים, תחושות של כישלון וחוסר אונים בלי ליפול עמוק מדי, בלי לאבד פרספקטיבה, בלי לאבד את חוש המידה גם ברגעים התזזיתיים ביותר.

ובימי קורונה, הקונפליקט או תחושת הכישלון לובשים צורה מוחשית מאוד: מצד אחד מתעורר במשוררת רצון עז לברוח מעמדת האם והרעיה הטוטאלית שנכפית עליה, להפסיק לטפל ולשרת כל הזמן, 24/7, ולטהר כל דבר באקונומיקה, ואם אפשר למצוא מרחב חיים אלטרנטיבי, מקום אחר וזהות אחרת, אם לא במציאות אז לפחות בפנטזיה; אלא שהכמיהה הזאת – לברוח – מתנגשת בצורך עמוק ועקבי לא פחות: לא לברוח אלא להישאר, לא להתעלם מקסם הזרות והמרחק אבל גם לא להיכנע לו, ואם כבר ברחת – להיזכר, לחזור, לבחור בחיים של משמעות ואהבה.

והקונפליקט הזה, בין הכמיהה לברוח לבין הצורך להישאר או לחזור, מהדהד בכל שירי הספר, מכל הסוגים, אלה שמקוננים על הקורונה ואלה ששקועים בזמנים אחרים ובחרדות אחרות. אם כי הרצון לחזור תמיד משמעותי יותר, גם כאשר הדרך חזרה חסומה. המתים, למשל, אינם יכולים לחזור, ואת העובדה הזאת, שהיא לכאורה מובנת מאליה, מצליחה דיין להעיר לחיים בסדרה של שירים יפים להפליא שבהם האפשרות שהמתים יחזרו נראית דווקא ממשית מאוד, לפחות לרגע, כמו בשיר "אז מה עכשיו", שעוסק בהבטחה המסתורית הגלומה בגלגול נשמות, או בשיר "כמה אני רוצה שאמא שלי", שעוסק בגרסה פרטית של תחיית המתים. גם בשירים האלה מתעורר קונפליקט בין שתי מגמות מנוגדות: מצד אחד ההבנה שאין חיים מעבר לחיים האלה ואין עולם מעבר לעולם הזה, ומצד שני הידיעה שגם לאחר מותם נותרים אהובינו איתנו, לא ברור איפה ואיך. זה כנראה העניין עם אהובים מתים – שאי אפשר לברוח מהם גם אחרי שהם הולכים לעולמם.

הספר מלא בנסיונות בריחה כושלים או כושלים למחצה. קשה להתעלם מיופים של השירים שמסכמים את ניסיון הבריחה מרחיק הלכת ביותר בחייה של המשוררת – ניסיונה להגר עם משפחתה לקנדה, ניסיון שעלה לכאורה יפה, עד שתחושת הזרות והמרחק הכריעו לטובת החזרה לארץ. קשה להתעלם גם משירים רבים נוספים בספר שבהם המשוררת מתעדת בגילוי לב את נסיונותיה לברוח ממי שהיא לטובת גרסה משודרגת-כביכול של עצמה – פוליטית יותר, משוחררת יותר, מרדנית יותר, ובעיקר קצת פחות אמהית או משפחתית. ולסיום: קשה להתעלם מכך שבספר מתואר גם ניסיון בריחה מוצלח אחד, מסעיר במיוחד, בשיר הנושא אתץ השם המתריס "חופש", של כלבה שחיה חיים מאולפים לחלוטין, נטולי הרפתקאות, פרט לבריחה לילית אחת שהתמשכה לפחות כמה שעות והסתיימה כאשר הנמלטת נאספה על ידי רשויות החוק: "החופש עלה על גדותיו בתוך האוטו הסגור שלנו," מספרת טבת דיין על מסעה של הכלבה הנועזת הביתה, "והיה שונה מכל מה שאי פעם ידעתי עליו: / מסריח מטחב, בוץ, כלבים אחרים / וצמר רטוב."

מיה טבת דיין, כדי להסתדר עם המצב, מוסד ביאליק