יקיר בן-משה, שריקת שומר הלילה

פורסם בתאריך 9 ביולי 2021 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

שירי "שריקת שומר הלילה", ספרו השישי של יקיר בן-משה, משחזרים סיטואציה מוכרת לרבים: אב מספר לבניו סיפורים לפני השינה, ולא רק לפני השינה אלא גם בדרך לבריכה, או לבית הספר, או בבוקר שבת, ולפעמים אפילו באמצע הלילה (אם כי אז מתעורר החשד שמלאכת הסיפור מתרחשת בחלום, וקשה להחליט חלומו של מי – של האב או של אחד מבניו). הסיפורים אינם תמימים: רובם מצטטים או מאזכרים יצירות אמנות מפורסמות מאוד, בעיקר מתחום התיאטרון (טרגדיות יווניות עתיקות, שקספיר) או המוזיקה (מוצרט, לו ריד, אריק לביא וכו'). רוב השירים מעוצבים אמנם כקטעי פרוזה אבל יש בהם תמיד מימד פיוטי מודגש, מוזיקלי ותיאטרלי, סוריאליסטי, כמעט אלכימי – מציאות משפחתית הופכת שוב ושוב בכוח מילותיו המכושפות של בן-משה לפנטזיה, בדיון או חלום, אבל גם להפך: יצירה מוזיקלית או דרמטית קורמת עור וגידים ולוקחת חלק בהתרחשות משפחתית מוחשית.

במבט ראשון השירים הם אידיליים, כמעט אידיליים מדי, מה גם שהחיבור בין מתיקות משפחתית ליצירות אמנות מפורסמות מעורר רתיעה מיידית. נוצר הרושם שמדובר בשירה "חינוכית", משהו מסוג "מוצרט לילדים", שאמור לגרום לנו להעריץ את האב שמשקיע מאמצים כה רבים בחינוך ילדיו. אבל ככל שמעמיקים אל תוך הספר כך הולך ומתברר שפני השטח המתקתקים של השירים אינם אלא מלכודת. פתאום מתגלה המובן מאליו: שהיחס בין אידיליה משפחתית ל"המלט" או "דון ג'ובאני" רחוק מלהיות הרמוני. נכון שאחד מתפקידיה של האמנות היא לעדן את הצדדים הטראגיים של החיים ולאפשר גישה אליהם – וזהו גם אחד מתפקידיה המהותיים של ההורות – אבל כשיצירות אמנות רוויות באלימות ובאימה מחלחלות לתוך חווית היחד של אב לבנו מתרחש משהו בלתי אידילי בעליל: פתאום מתבלט דווקא המרחק ביניהם, מתבלטת הבדידות התהומית של כל אחד מהצדדים, ונחשפים מנגנוני ההגנה, הסודות וקווי השבר שבלעדיהם האהבה הסבוכה שבין הורה לילד אינה יכולה להתקיים.

ועם הקריאה הולכים ומתחדדים קווי המתאר של הפחד שמסתתר במעמקי שירים, שכן מעבר לקונפליקט הגלוי שבין אמנות להורות (וליתר דיוק: שבין שירה למשפחה) מתחוור גם הדמיון המבהיל ביניהן – שתיהן סוחפות אותנו לתוכן בעוצמה שאי אפשר להתנגד לה, שתיהן גורמות לנו לאבד את עצמנו לטובת דבר גדול ומסתורי שעוטף אותנו, ושתיהן מגלות לנו שאנחנו עשויים מחומר בערה מתכלה, אובד ונעלם. המוזיקה חוטפת ובולעת אותנו בדיוק כמו שאהבה – הורית או אחרת – חוטפת אותנו, אם כי אסור לשכוח שאמנות היא רק אמנות: אנחנו לא באמת נעלמים כשאנחנו מקשיבים לאטיוד של סקריאבין או קוראים שיר של בן-משה, אנחנו רק נבלעים לרגע ביופי, והיופי הזה אינו אלא סימן להיעלמות אחרת, הרבה יותר משמעותית וכואבת.

במילים אחרות, בשירי "שריקת שומר הלילה", בדיוק כמו ביצירות האמנות שמאוזכרות בהם, יש לא רק יופי ועונג אלא גם אירוניה ואפילו רעל. באחד משירי הספר מסביר בן-משה מהי השירה שהוא קורא לילדיו ומאיזו שירה הוא נמנע: "קוראים מה שהילדים אוהבים לטעום. זלדה, עמיחי, סומק, ביטון, גולדברג… חלילה לא וולך. חלילה לא זך. לא בודליר, וכמובן לא לסקלי." בקריאה ראשונה ההכרזה הזאת נשמעה לי משונה, אולי קצת מצחיקה אבל בעיקר תמוהה ומעצבנת, אבל ככל שהמשכתי לקרוא את השיר (ובעיקר כשהגעתי לשורת הסיום שאינה אלא מחווה לשורה מפורסמת של לסקלי: "משפחה מוצקה שאינה מאבדת פירור") הדבר הלך והתבהר: לא גינוי ללסקלי או וולך יש כאן, אלא כמיהה והזדהות: זוהי דרכו של בן-משה לרמוז ששיריו אינם פחות אפלים משלהם.

יקיר בן-משה, שריקת שומר הלילה, מוסד ביאליק

יום שישי, 9 ביולי, 2021 משוררים צעירים

תגובות פייסבוק:

אין תגובות עדיין.

הוספת תגובה

חיפוש

 

ארכיון

כלים