שרי שביט העניקה לספר השירים השני שלה שם יפהפה, "כאב מרחקים", שאפשר להציע לו שני פירושים מתנגשים – מצד אחד כאב שאפשר להרגיש רק מרחוק מאוד, מתוך ניתוק רגשי או שכחה למחצה, ומצד שני כאב על עצם קיומו של המרחק, כלומר געגוע, ובעיקר געגוע למה שאבד ולא ישוב, למשל לאם או לאב שמתו או לילדות שהתנפצה. בספרה של שביט שני הפירושים – ניכור וגעגוע – מתמזגים בדרך מסחררת ומטרידה גם יחד, כי מצד אחד מדובר בספר שעוסק במישרין ביתמות ובהתייתמות, ספר שבמרכזו אישה שאיבדה את הוריה בגיל צעיר מאוד, את אביה בילדותה ואת אמה בנעוריה, והשירים מלמדים שלגעגועיה אליהם אין מענה ואין נחמה; אלא שלכאב המתואר בספר יש הקשר נוסף, שחורג מהמוות עצמו: הגעגוע הוא נטול מענה משום שלא ברור אם היה שם משהו שאפשר להתגעגע אליו, אם היתה שם אי פעם ילדות שמחה ומוגנת, אם היו שם הורים שאפשר היה לאהוב בלי לחוש זרות ואפילו פחד וכעס, שכן משהו בנוכחותם היה מלכתחילה פגום, פרוץ, לא הורי, מאיים, ובעיקר מבלבל מאוד. במילים אחרות: אלה הם שירים על אבל מהסוג הכי פחות נהיר ונגיש: אבל שאי אפשר להרגיש עד הסוף, ולכן גם אי אפשר להתנחם עליו, משום שהוא חצוי, אמביוולנטי, בלתי פתור.
מין ממלא תפקיד מרכזי בספר, והוא אספקט מהותי של כאב המרחקים, של האבל הפצוע, של הניכור ההורי. בשיר "שיבה" מתארת המשוררת משהו שנראה כמו זיכרון אחרון מאביה, כאשר הוא ארח אותה ("שמר" עליה) בצריף ששכר אחרי פרידתו מאמה. בזיכרון הוא ניצב לא רחוק ממנה, לבוש רק בחולצה, פניו אל החלון. השיר מצמיד את זכרון הילדות הזה – שככל זיכרון עתיק יש בו משהו רב-שכבתי, מסוגנן וסוריאליסטי – לזכרון נעורים מאוחר הרבה יותר, של מין לא בשל, אולי אפילו אלים, ומגדיר את הזיקה בין שני הזכרונות כ"שיבה": כאילו ההתנסות המינית הגולמית היא שיבה אל (או שיבה של) האב המת. בשיר אחר, לא פחות משוכלל ומרשים, מתארת המשוררת את אמה העירומה, החולה בסרטן, משוחחת בטלפון עם חברתה הטובה ומספרת לה על רומן שהיא מנהלת עם מישהו שמכונה "הבוס", כיצד הוא "בא לה בגוף/ התגנב אליה בחושך, מתעלם מנזקי המחלה,/ מאתר את גופה בין המצעים, גדול, גדוש גושים,/ נפתח כמו מנדרינה." את האורגזמה מתארת האם במילים "כחולה, עגולה, שמנונית, נפלאה." האם מספרת והבת מאזינה. ברור שגם הזיכרון הזה הוא מסוגנן וסוריאליסטי, כלומר בדוי למחצה, כמו שיופין השופע של המילים מעיד, אבל בה בעת גם ברור מה חבוי במעמקיו: השיר מספר על ילדות שלא קיימה את אחת ההבטחות הבסיסיות ביותר של הורים לילדיהם: לחצוץ ביניהם לבין עולם המבוגרים ותובענותו.
החיבור בין יתמות למין הוא הציר המרכזי של "כאב מרחקים". תפקידו הבסיסי הוא לסמן את עומק השבר הכרוך ביתמותה של המשוררת ואת הצל הארוך המוטל על חייה ושירתה, אבל יש לו גם משמעויות נוספות, סבוכות יותר. דוגמה טובה לסבך הזה היא המיניות המתריסה של האם: יש בה משהו מאיים ומאויים, שמודגם באופן שבו היא כופה על בתה את עמדת המציצנית, אבל יש בה גם יופי מיוחד במינו ואפילו עוצמה, שכן גופה מצליח להיות בעת ובעונה אחת מוקד של חולי ותשוקה. מתברר שלא רק הכאב אינו פתור בשירתה של שביט אלא גם העונג, ודומה שהחיבור ביניהם נותר מסתורי במיוחד – מרתיע ומושך גם יחד, פצוע ופוצע, לכוד בין כמיהה לאלימות.
שרי שביט, כאב מרחקים, מוסד ביאליק